לרגל יום האישה הבינלאומי החלטתי לספר כאן על חוקרת מיוחדת, מדענית יהודיה, אישה בעלת עקרונות מעוררים השראה, שיש לה סיפור חיים מרתק, והפכה לאחת החוקרות החשובות בתחומה באמצע המאה ה-20.
תקווה אלפר היא בת לפליטים רוסים שברחו לדרום אפריקה בתחילת המאה הקודמת. היא הייתה ילדה מחוננת שהצטיינה בלימודים, ובגיל עשרים כבר סיימה תואר שני. היא החליטה להמשיך לדוקטורט בברלין אצל ליזה מייטנר, פיסיקאית חשובה מאוד (ויהודיה מומרת) שכעבור עשור, בשנת 1939, תהיה הראשונה שתבקע את האטום ותוביל את העולם כולו לסחרור. אלא שעליית הנאצים לשלטון משנה את תוכניותיה של אלפר והיא חוזרת לדרום אפריקה.
במולדתה היא נישאת למקס סטרן, בקטריולוג צעיר ומחונן שעומל על פיתוח חיסון לאנתרקס, חיסון שנמצא בשימוש עד היום. אלא שהחוק בדרום אפריקה אוסר על העסקת נשים נשואות באקדמיה. אלפר לא מוותרת ומקימה יחד עם סטרן מעבדה קטנה בביתם הפרטי. כעבור מספר שנים היא מקבלת משרה ואף מינוי למעבדה הלאומית לפיסיקה, אך כשמדיניות האפרטהייד מיושמת במדינה, אלפר מצטרפת למאבק נגדה, ובעקבות כך נאלצת לעזוב את תפקידה, ויחד עם משפחתה היא מהגרת ללונדון.
בלונדון היא מצליחה להכנס למחקר ביחידה לרדיוביולוגיה בבית חולים מקומי, אבל היא לא מקבלת שכר על המחקר שלה (לאחר הצלחתה זה כמובן משתנה והיא אף ממונה לראש היחידה). וכך, לא בפעם הראשונה בחייה, היא שוב מוצאת את עצמה בתחום חדש לחלוטין שאין לה נסיון בו: להבין כיצד קרינה רדיואקטיבית משפיעה על תאים ביולוגיים. אך על אף זאת, מהר מאוד מחקריה הולידו פריצות דרך רבות והתפרסמו בכמה מכתבי העת המדעיים הנחשבים בעולם. כך למשל, בשנת 1960 היא פרסמה מחקר מקיף שבו כימתה ותיארה את יכולת ההישרדות של תאים תחת קרינה רדיואקטיבית. אך כעבור שבע שנים היא עתידה להביא לפריצת דרך שתשפיע על עולם מדעי המוח.
מחלת קרויצפלד יעקב היא מחלת מוח קטלנית במיוחד. בהמשך, בסוף המאה העשרים, היא תתפרסם במהלך מגפת “הפרה המשוגעת” בבריטניה, ויהודים טריפולטאים (בלי קשר לפרה המשוגעת) נמצאים בסיכון גבוה יותר לחלות בה. במחלה זו מופיעה דמנציה חריפה מאוד, שמתפתחת במהירות אדירה ולגורמת להדרדרות קוגניטיבית קשה, שמסתיימת כעבור פחות משנה במוות. עד היום אין טיפול למחלה הזו, אבל באותה התקופה אף אחד לא ידע מה גורם לה. היה ידוע שאם מזריקים לרקמת מוח בריאה רכיבים מתמיסת מוח שחולה במחלה, המוח הבריא יהפוך לחולה, כלומר ישנו גורם מסוים שגורם להדבקה, והאמונה הייתה שזהו וירוס כלשהו שאינו מזוהה.
בשנות השישים פוענח המבנה של הדנ”א, והיה ידוע שהוא החומר התורשתי שעובר מדור לדור. אם אכן המחלה נגרמה בגלל וירוס, החומר הגנטי שלו לא ישרוד קרינה רדיואקטיבית. אלא שכשאלפר בדקה זאת על מוח של עכבר, היא ראתה שהמחלה ממשיכה להתפשט גם לאחר חשיפה שכזו. גם קרינה אולטרה סגולה, שגורמת לנזקים בדנ”א, לא עצרה את התקדמות המחלה. המסקנה של אלפר הייתה פורצת דרך: זה לא וירוס, משהו אחר גורם למחלה הזו.
אך לא אלפר עצמה תהיה זו שתגלה את התשובה, יהיה זה מדען יהודי אחר בשם סטנלי פרוסינר, שבשנת 1982 מפרסם את תיאורית הפריונים, שלפיה הגורם המדבק הוא לא אחר מאשר חלבון, דבר שנשמע כבלתי ייאמן ולא מתקבל כלל בקהילה המדעית, וגם אלפר עצמה לא תומכת ברעיון הזה. אלא שפרוסינר מצליח לבודד את החלבון, ובהמשך חוקרים אחרים מראים שכשאותו חלבון לא מתקפל כמו שצריך, הוא מסוגל לשנות את צורתם של חלבונים תקינים ולגרום למחלה. פרוסינר יזכה בשנת 1997 בפרס נובל, שנתיים לאחר מותה של אלפר.
הסיפורים שעמיתיה של תקווה אלפר מספרים עליה מעלים תמונה של אישה מרשימה מאוד. בנה הבכור, ג’ונתן, נולד פרקטית חירש. ובמקביל לעיסוק הרב במחקר אלפר השקיעה בגידול שלו באופן בל יתואר. היא אף התחילה לעבוד בדרום אפריקה כמורה לילדים חירשים. מאוחר יותר בחייה, באנגליה, קיבלו היא ובעלה מכתב מהמלכה המברך את “דוקטור וגברת סטרן” לרגל שישים שנות נישואיהם. אלפר לא עברה על הטעות לסדר היום ודרשה מהארמון תיקונים, והמלכה אכן התנצלה ובירכה שוב את “ד”ר אלפר וד”ר סטרן”.
תקווה אלפר היא חוקרת מעוררת השראה, סיפור חייה, המאבק שלה להצלחה, חוסר הויתור על עקרונות גם ברגעים קשים וגם מול ממסד שובניסטי, ומעבר לכל המחקר המרשים שהיה זה שהוביל סוף סוף להבנה של אחת ממחלות המוח המסתוריות ביותר, כל אלה הופכים אותה לאישה שראוי שנעניק לה יותר הכרה.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
אילוסטרציה: Getty images