השבוע בקורס דיברנו על זכרון, וזו הזדמנות טובה לכתוב כמה מילים על הצד השני של המטבע, הצד שמרגיש לכולנו אפל הרבה יותר: השכחה.
עד היום אנחנו לא יודעים באמת איך שכחה עובדת במוח. איך ייתכן שהמוח שלנו מאחסן זכרון מסוים ויום אחד אותו זכרון נעלם? יש מדענים שטוענים שאנחנו לא באמת שוכחים דברים, אלא שאנחנו פשוט לא מצליחים להזכר בהם מחדש, ובעצם, אין לנו שום דרך להוכיח שמשהו באמת נשכח, דברים יכולים לצוץ לנו בזכרון גם אחרי הרבה שנים. מלבד זאת, הרבה פעמים מתגלה שדברים שאנחנו חושבים ששכחנו, בכלל לא אוחסנו אצלנו בזכרון מלכתחילה. כך שאין ספק ששכחה היא תופעה מסתורית.
אך עם זאת, האם זה בכלל טוב לשכוח?
ישנם כמה חולים שהספרות מתארת כבני אדם עם ליקויי שכחה. דמיינו לעצמכם איך האנשים האלה חיים, הם זוכרים הרבה יותר פרטים מכם. נצפה שהם יהיו חכמים יותר מהממוצע, לא?
מסתבר, שבדיוק ההפך. האנשים הללו מקבלים ציונים נמוכים מאוד במבחני אינטיליגנציה ובמבדקים קוגניטיביים.
אם ננסה לחשוב על זה, זה דווקא הגיוני. חלק גדול מיכולת הלמידה שלנו באה בזכות היכולת ליצור הכללות, להסיק מאותה כמות פרטים ספציפית שקיבלנו משהו על הכלל. למשל, היכולת לקטלג: אם נראה תמונה חדשה של נחש, נוכל להגיד מהר מאוד שזהו נחש למרות שמעולם לא ראינו את הפרט הזה. יש לנו בראש מאין ייצוג כללי של “איך נחש צריך להראות”, ואנחנו מסוגלים להתאים את התמונה החדשה לייצוג הזה, להבין מה אנחנו רואים, וכך להגיב במהירות (למשל לברוח, אם זה נחש ארסי). כדי לעשות את זה צריך לבצע הכללות, להבין אילו פרטים חשובים בתמונה שלנו לצורך הזיהוי ועל אילו דברים אפשר לוותר. אדם שלא מסוגל לשכוח לא מסוגל לעשות את הדבר הזה, התודעה שלו כל הזמן מוצפת בפרטים הכי קטנים, וכך קשה לו מאוד ללמוד דברים חדשים. זו רק דוגמה אחת לכמה מהבעיות שהחולים הללו נתקלים בהם, שגורמים להם להתקשות מאוד בחיים.
אז אמנם שכחה היא דבר מסתורי, אך יש לה יתרונות רבים. מעבר לעובדה שמדובר במנגנון שחוסך המון אנרגיה (ובמוח שלנו מדובר בעניין קריטי למדי), ועוזר לנו להתגבר על זכרונות רעים ולא נעימים מהעבר, כנראה שבזכות השכחה אנחנו מסוגלים לתפקד ברמה היומיומית בצורה הרבה יותר טובה.
(נכתב בתאריך 9.5.17)
