יום הזכרון בישראל מאוד מאופיין במוסיקה שלו, השירים מתנגנים כל היום ברדיו, מהדהדים בטקסים הרשמיים והרשמיים פחות, ובעצם גם במחשבות של כולנו. אך בעוד שרוב השירים עוסקים בנופלים, בשנים האחרונות יש מגמה חשובה מאוד לדבר גם על החיים. אסור לנו לשכוח את אלה שחזרו מהקרב, ונאלצים להתמודד עם הטראומה והצלקות, בפרט אנו שמתעניינים במוח האנושי. בעיני, יום הזכרון הוא הזמן הנכון לדבר על הדברים הללו, ומכיוון שלשירים יש מקום כל כך משמעותי ביום הזכרון שלנו, הגיע הזמן לדבר גם על שירים שעוסקים בטראומה. אז הנה רשימה אלטרנטיבית לשירי יום הזכרון, כולם על טראומה, אחד לכל מלחמה (למרות שבתולדות ישראל קשה להגדיר מהי מלחמה, לכן בחרתי את אלה שנקראות “מלחמה” בשמן), מקום המדינה ועד ימינו. מוזמנים:
מלחמת העצמאות: רונה קינן – שירים ליואל.
השירים “הקלאסיים” של מלחמת העצמאות הם ברובם שירי זכרון לרעים לנשק, שירי הלל ושירי שכול. “שירים ליואל” של רונה קינן יצא רק ב-2009. זהו אלבום שמוקדש כולו לאביה, המשורר עמוס קינן ז”ל, שלחם במלחמת העצמאות. הטראומה היא אחד הנושאים המרכזיים שעומדים בבסיס האלבום, וכל כך נוגע לראות את ההתמודדות של האב דרך העיניים של הבת. קשה לבחור שיר אחד מתוך האלבום המקסים הזה, אבל אולי המובהק ביותר הוא “בצד של הטובים”:
משהו נורא קרה לו ליואל
כשהגבעות הירוקות לבשו אדום
נפל עליו מסך שחור
משהו נורא קרה לו ליואל
ועכשיו הוא תועה כמו כדור
מלחמת ששת הימים: להקת הנח”ל – הייתי נער
מלחמת ששת הימים הייתה ניצחון אדיר, ובהישג כה משמעותי, בפרט במדינה צעירה כל כך, אין מקום לחורים שבלב. אם “שירים ליואל” נכתב בדיעבד, מה שהופך את “הייתי נער” לכל כך חזק הוא העובדה שהוא יצא כבר ב-1967. זה הפך אותו לחריג בנוף בין כל שירי הנצחון. בדיוק כמו שהשבים מהמלחמה הרגישו חריגים אף הם. כאילו שבתוך האופוריה האדירה שמסביב, לכאב האישי שלהם כבר לא היה מקום:
גילחנו הזקן קיפלנו המדים
שתקנו סביב ספלי קפה עם ידידים
העניינים שבים אט, אט למסלולם
לומדים לא להזכיר את אלה שאינם.
לומדים לחזור להרגלים הישנים.
אבל פניך, נערי, נותרו שונים.
דוד עתיד, שכתב את השיר, נפצע במלחמה. הוא מציג בצורה חדה ומדהימה שני צדדים: את החייל שחוזר מהקרב לתוך עולם אחר לגמרי, ואת החברה שלו, שמנסה גם היא להתמודד עם האדם החדש שחזר אליה. הלחן והעיבוד מאוד משמרים את סגנון הלהקות הצבאיות, אבל זה רק מדגיש את המסר הרבה יותר.
מלחמת ההתשה: שלמה ארצי – חום יולי אוגוסט
שיר מאוד יוצא דופן בתוך הרפרטואר של שלמה ארצי, ושוב, אולי בגלל זה הוא גם כל כך חזק. מלחמת ההתשה הייתה מלחמה ארוכה, חסרת הישגים, ורחוקה מדעת הקהל, היא התרחשה אי שם בתעלת סואץ. לכן מעט מאוד ממנה נכתב ונחקק בזכרון הלאומי. השיר הזה הוא אחד הקולות הבודדים מהמלחמה, ודווקא הוא כן עוסק בטראומה ובכאב של הקרבות, כפי שהמשפט הזכור ביותר מהשיר הולם פעם אחר פעם: “הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב”
מלחמת יום כיפור: פורטיסחרוף – ניצוצות
רמי פורטיס שירת כחייל בנ”מ בתעלה במהלך הקרבות. החוויות מהשירות מהדהדות במגוון מהשירים שלו, אבל בעיקר ב”ניצוצות”, אולי השיר הטוב ביותר שהוא כתב. פורטיס מתאר כאן בצורה מעט פרוידיאנית את המלחמה היומיומית בפחדים ובחרדות, כאילו מדובר בישות אחרת שחיה בתוכו, שאותה הוא מנסה להדחיק לתהומות הנשיה. ההתמודדות הזו היא מערכת יחסים מורכבת שפועמת בתוכו שוב ושוב:
זה כמו לרקוד עם שד
שמחבק ולא עוזב
כן הוא תמיד רעב
אני הולך ומסתבך
מלחמת שלום הגליל (לבנון): יובל בנאי – לא יכול לעצור את זה
על החוויות המצלקות מהמלחמה הזו כבר נכתב ונאמר הרבה יותר, בכל זאת, אחד הסרטים הישראלים המעוטרים ביותר, ולס עם באשיר, עוסק בטראומה ממלחמת לבנון הראשונה. מבין כולם, החלטתי לבחור בשיר הנהדר הזה של יובל בנאי. הוא מעלה תחושה של זכרון קשה ששב ועולה שוב ושוב. הכניסה החדה של מאפיינים מהאירועים הטראומתיים מהעבר לתוך החיים היומיומיים שלנו בלי יכולת לעצור את זה היא אחת התופעות המשמעותיות בהפרעה פוסט טראומטית. כתבתי על כך בעבר שבפוסט טראומה אחד האזורים המרכזיים שקשור להגיון נפגע, ולכן בנאי מרגיש כאילו הוא חווה את האירועים הטראומתיים כאן ועכשיו, למרות שהם התרחשו אי אז ב-1982.
מלחמת לבנון השניה: עידן עמדי – כאב של לוחמים
אני “קצת מרמה” בסוף. עמדי לא שירת בלבנון בזמן המלחמה, עם זאת, רבים מאוד ממי ששירתו במלחמת לבנון השניה מזדהים איתו, ולא סתם. לשיר הזה יש מקום חשוב מאוד בפלייליסט הזה, משום שזו הפעם הראשונה שבה שיר שנכתב על טראומה משירות צבאי הופך ללהיט ענק ומעלה את הסוגיה הזו למודעות. בניגוד לכל שאר השירים שהיו כאן, את “כאב של לוחמים” בהחלט תוכלו למצוא בטקסי יום זכרון, ובכך עמדי מצליח להביא לקהל הרחב את קולם של אלה שבמשך שנים רבות איש לא שמע.