חוש הראייה הוא החוש המרכזי שעליו מסתמך המוח, ולא בכדי, לבני אדם יש חוש ראייה מפותח מאוד בעולם החי. אחד הפיתוחים המשמעותיים הוא ראיית הצבעים החדה שלנו, שמאפשרת לנו להבחין בצורה טובה בין עצמים ורקעים שונים, ולקבל מידע טוב יותר על מצבו של העולם שבחוץ.
היכולת שלנו להבדיל בין צבעים שונים באה בזכות שלושה סוגי קולטנים שיושבים על הרשתית בעין שלנו. הראשון רגיש בעיקר לגלי אור קצרים (למשל כחול), השני רגיש לגלי אור בינוניים (למשל ירוק) והשלישי לגלי אור ארוכים (ששיא פעולתו היא בטווח הכתום, אבל הוא מוכר בתור זה שרגיש לאור אדום, כפי שנראה בהמשך). כאשר אור באורך גל מסוים נופל על הרשתית בעין, המוח משתמש באותות שמגיעים מהקולטנים השונים כדי להבין באיזה צבע מדובר. לדוגמה: פעילות גבוהה של קולטן “הארוכים” (האדום), פעילות בינונית של קולטן “הבינוניים” (הירוק) ופעילות אפסית של קולטן “הקצרים” (הכחול) מתפרשים במוח שלנו כצבע באזור הכתום, כל שינוי כזה או אחר בפעילות של אחד הקולטנים יוביל לשינוי בגוון שנתפוס. ככה למעשה אפשר לייצג את כל האור שאנחנו רואים על סמך סכום הפעילות של שלושת סוגי הקולטנים השונים (כפי שניתן לראות בגרף המצורף).
ככל שיש יותר סוגי קולטנים שרגישים לטווחי גלי אור שונים, כך אפשר לקבל יותר מידע על גל האור ולמעשה להרחיב את עושר הצבעים שאנחנו תופסים. לו היו לנו רק שני סוגי קולטנים, לא היינו מסוגלים להגיע לאותו עושר צבעים כמו שיש לנו כיום. למעשה, לרוב היונקים כיום יש רק שני סוגי קולטנים, “הירוק” ו”הכחול”, ולכן ראיית הצבע שלהם פחות עשירה משלנו.
שורה של שינויים גנטיים שהתרחשו לאורך האבולוציה גרמו להופעת הקולטן ה”אדום” אצל משפחת הקופים האסיאתים והאפריקאים (שעליה נמנה גם האדם). הקולטן החדש נתן לקופים אלו יתרון אבולוציוני. כעת הם יכלו להבדיל בין צבעים הרבה יותר טוב ולהבחין בגוונים אדומים. התזונה שלהם החלה לכלול יותר פירות מזינים, משום שהם הצליחו לזהות את הפירות האדמדמים על רקע היער הירוק, הפרדה שקשה מאוד לעשות כשיש רק שני קולטנים.
ומה קורה אצל עיוורי צבעים?
עיוורון צבעים היא תופעה נפוצה, יותר מ-2% מהאוכלוסיה לוקה בה. הרוב המוחלט של מקרי עיוורון הצבעים נובע בגלל בעייה באחד משלושת קולטני הצבע. אצל רוב הלוקים בעיוורון צבעים מדובר רק בשינוי הרגישות של אחד הקולטנים ולכן הם לא מאבדים את היכולת לראות צבע מסוים אלא רק מתקשים בהבחנה בין צבעים שונים (למשל אדום וירוק). במקרים חמורים יותר הקולטן לא קיים כלל, מה שיכול לפגום בתפיסת הצבעים באופן קשה יותר, לפעמים עד כדי איבוד יכולת לראות צבעים מסוימים (לרוב מדובר בפגיעה בקולטן “האדום”, במקרים נדירים מאוד גם “הכחול”).
עיוורון צבעים נפוץ בעיקר אצל גברים, ונדיר יותר אצל נשים. למה זה קורה?
הסיבה קשורה לגנטיקה. מתוך 23 זוגות הכרומוזומים של הדנ”א שלנו, זוג אחד משתנה בין גברים לנשים. לגברים יש עותק אחד של כרומוזום X (שהם קיבלו מהאם) ועותק אחד של כרומוזום Y (שהם קיבלו מהאב), לנשים יש שני עותקים של כרומוזום X (אחד מהאב, ואחד מהאם). בעוד שהגן שמקודד את החלבון שאחראי על רגישות הקולטן ה”כחול” נמצא על כרומוזום שאינו אחד מכרומוזומי המין, הגנים שאחראיים לרגישות הקולטן ה”אדום” ולרגישות הקולטן ה”ירוק” יושבים על כרומוזום X.
אם לאישה מסוימת יש מוטציה באחד מכרומוזומי ה-X שלה שתפגע באחד הקולטנים, לאותה האישה יש עדיין כרומוזום X נוסף שעליו יש עותק “בריא” של הגן, ולכן היא יכולה ליצור קולטן בריא. לעומת זאת, אם אותה מוטציה מופיעה אצל גבר, אין לו כרומוזום X נוסף, הוא יכול לבטא רק קולטנים פגומים, ולכן הוא ילקה בעיוורון צבעים. גם נשים יכולות ללקות בעיוורון צבעים אם יש להן מוטציה בשני כרומוזומי ה-X (כלומר, הן ירשו את המוטציה גם מהאב וגם מהאם), אלא שמקרה זה נדיר יותר. מהסיבה הזו עיקר הפגמים בראיית הצבעים קשורים לבעיות בקולטנים ה”אדומים” וה”ירוקים”, בעוד שבעיות בקולטנים ה”כחולים”, שהגן הרלוונטי בהם יושב על כרומוזום אחר, ולכן יש לכל אחד מאיתנו יש שני עותקים ממנו, נדירות הרבה יותר.
(מתוך ויקיפדיה)