כלפי חוץ, חיוך של אדם שסיפרתם לו בדיחה וחיוך של אדם שביקשתם ממנו לחייך אולי נראים דומים. אך מבחינת המוח הם שונים מאוד אחד מהשני. כל כך שונים, שישנם אנשים שמסוגלים לחייך רק חיוך רצוני ולא לחייך בתגובה ספונטנית לבדיחה, וההפך.
אנשים הלוקים בשיתוק רצוני הם אנשים שקליפת המוח המוטורית שלהם נפגעת. כשאנחנו רוצים להזיז איבר מסוים בגוף, אנחנו מפעילים את קליפת המוח המוטורית והיא שולחת בתורה פקודות (דרך מספר תחנות נוספות) אל העצבים שמפעילים את השרירים באיבר, וכך הוא זז. לכן פגיעה בקליפת המוח המוטורית לא תאפשר לנו להזיז את השרירים באופן רצוני. אבל בעצם השרירים והעצבים שאחראיים עליהם עדיין עובדים, ואם המוח יפעיל אותם באופן לא רצוני, נניח בתגובה לבדיחה, הם יעבדו והאדם יצליח לחייך.
שיתוק ריגושי הוא מצב מורכב יותר. מדובר באנשים שמסוגלים להזיז את הפנים בלי בעייה אם נבקש מהם, אך לא בתגובה לרגש שאמור להפעיל אותם אוטומטית. במקרה הזה הבעייה היא בעומק המוח, היא יכולה להתרחש באזורים שקשורים לרגש כמו האינסולה, או בעצבים ובאזורים שמעבירים מידע בין קליפת המוח לאזורים אחרים במערכת העצבים.
שני המקרים הללו מלמדים אותנו שהפעלה רצונית של השרירים שלנו, והפעלה לא רצונית שלהם הן בעצם שתי מערכות שונות שלא תלויות אחת בשניה למרות ששתיהן פועלות על אותם השרירים בדיוק. אגב, שחקני קולנוע ותאטרון יוכלו לספר לכם כמה זה קשה להציג רגש בצורה אמינה, למשל צחוק בריא. בעצם, מה שהשחקנים עושים הוא להפעיל את המערכת הרצונית שלהם כדי לצחוק, אך לגרום לנו להרגיש שהצחוק הזה הוא צחוק ספונטני, שבה כתוצאה מהפעלת המערכת הלא רצונית, וזה יכול להיות אתגר של ממש.
האישה בשורה הראשונה לוקה בשיתוק רצוני. היא מסוגלת לחייך כשהיא שומעת בדיחה, אך לא כאשר מבקשים ממנה לחייך. הגבר בשורה התחתונה לוקה בשיתוק ריגושי, הוא מסוגל לחייך כשמבקשים ממנו, אך לא באופן טבעי.