נילס בוהר – כיצד מדען דגול אחד עזר להציל את יהדות דנמרק בשואה?

סיפור הצלתם של יהודי דנמרק בשואה הוא אחד הסיפורים המיוחדים בתולדות עמנו. המונים המונים התגייסו בני דנמרק, בהובלת המחתרת הדנית, כדי להבריח את הקהילה היהודית בסירות קטנות לאורך מיצר ארסונד מתחת לאפם של הנאצים ששלטו במדינה, לחופיה של שבדיה. 7,200 יהודים הוברחו בצורה זו, ומעל ל-98% מקהילת יהודי דנמרק ניצלה. מה שלא רבים יודעים, הוא שאחד מהאנשים שאפשרו את המבצע הזה היה מדען אחד, חצי יהודי, שהוא לגמרי במקרה אחד המדענים החשובים והמפורסמים של דורו. זהו רק אחד משורה של מעשים מדהימים של אדם שיוקרתו המדעית מוכרת לכל סטודנט למדעי הטבע, אך תפקידו ההיסטורי למען הצלת היהודים הרבה פחות.

אין פיזיקאי או כימאי שלא שמע על נילס בוהר. האיש שפיתח את המודל המסביר את מבנה האטום, לפיו ישנו גרעין חיובי המוקף באלקטרונים, וכדי שאותם אלקטרונים לא יימשכו לתוך הגרעין, גרס בוהר כי עליהם לנוע במסלולים קבועים ובדידים. בהמשך עמד בוהר בראש אסכולת קופנהגן, שייסדה והובילה את מכניקת הקוונטים, שאותה הגה תלמידו המחונן ורנר הייזנברג. בוהר תרם חלקים נכבדים לתחום זה, ובשנת 1922 זכה בפרס נובל לפיסיקה על עבודתו החשובה.

בוהר גם היה בר הפלוגתא המרכזי של אלברט איינשטיין, הם העריכו זה את זה מאוד, אך התנצחו רבות על מכניקת הקוונטים, שאיינשטיין לא קיבל עד יומו האחרון. היה זה במכתב לבוהר שבו איינשטיין גרס כי “אלוהים לא משחק בקוביות”, כשהוא תוקף את האקראיות המובנית שקיימת במכניקת הקוונטים. תשובתו של בוהר לא זכתה לאותה רמת פרסום, אך היא שנונה לא פחות: “אל תגיד לאלוהים מה לעשות עם הקוביות שלו”, כך הוא אמר לאיינשטיין.

בוהר מעולם לא התעניין בפוליטיקה, אך עליית הנאצים לשלטון בשנות השלושים הובילה לשינוי גם אצל המדען השלו הזה. כשבעקבות חוקי הגזע החדשים בגרמניה הדיחו מתפקידם את עמיתיו היהודים, הבין בוהר שהם בסכנה. הוא לקח חלק פעיל ברשת שלמה שמטרתה הייתה לעזור למדענים יהודים גרמנים להמלט למדינות בטוחות מחוץ להשפעה הנאצית. בוהר גם הבין שבעוד שלפרופסור מכובד יש סיכוי גדול יותר לקבל הזמנה ממכון מערבי ולהצליח להגר מגרמניה, דווקא המדענים הצעירים, שלא קנו לעצמם שם עדיין, היו אלו שזקוקים להצלה יותר מכולם. הוא נאבק על חייהם מול קרנות גדולות שהשקיעו כספים בתחום, כדי שאלה יפנו את משאביהם גם לצעירים. בתפקידו, בוהר היה מעורב בהצלתם של עשרות מדענים יהודים שהיגרו לבריטניה ולארה”ב. אחד המפורסמים שבהם היה אדוארד טלר, מי שיהפוך בהמשך לאבי פצצת המימן, ואחד המדענים שתרמו תרומה משמעותית לפיתוח פצצת האטום.

בשנת 1939 כאשר החלו להתבשר תוצאות המחקר שהובילו לביקוע האטום, נסע בוהר לארצות הברית כדי לבשר את הבשורה לקהילה המדעית האמריקאית. הוא נשאר לסמסטר שלם, והחליט להסיט את העניין המחקרי שלו לטובת פיסיקת הגרעין, העבודה החשובה שהוא ערך באותה התקופה, והממצאים שהביא מאירופה, היו חלק מכריע בשרשרת שהובילה בסופו של דבר להקמת פרויקט מנהטן. אך בוהר עצמו לא האמין באותה התקופה כי פיזיקת הגרעין יכולה להוליד פצצה קטלנית, וכתוצאה מכך אף סרב להזמנות להצטרף לצוות הבריטי שעמל על פיתוח הפצצה.

הוא חזר לדנמרק בשנת 1940, כשהמגפיים הגבוהים של חיילי גרמניה הנאצית עמדו בשערי המדינה. דניה הכבושה קיבלה מגרמניה בהתחלה חופש יחסי בניהול המדינה, וחוקי הגזע כמעט ולא יושמו בה. אך לאחר התבוסה בקרב סטלינגרד יותר מבטים הופנו לשכנה הקטנה מצפון. גרמניה הכריזה על “מבצע ספארי” לפירוק כוחות ההגנה הדנים, על ממשל צבאי בדנמרק, והכינה תוכנית לגירוש יהודי המדינה.

אך התוכניות הודלפה, הדיפלומט הגרמני גאורג דוקוויץ העביר את המידע למחתרת הדנית. היהודים בדנמרק ירדו למחתרת, ובהם בוהר, שאמנם היה רק חצי יהודי, אבל זה הספיק כדי להיות מבוקש על ידי הנאצים. זמן קצר לפני שחיילי האס אס הדפקו על דלתות המכון שבראשו בוהר עמד, הוא ומשפחתו כבר היו על סירת דיג בדרך לשבדיה. לפני כן, בוהר הספיק לדאוג לשתי מדליות חשובות מאוד שניתנו לו למשמורת, היו אלה פרסי הנובל של מקס פון לאואה וג’יימס פרנק. בוהר דאג להמיס אותם בתמיסת מי מלך, כדי שהנאצים לא ישימו עליהם את ידם. לאחר המלחמה הופקו ונטבעו מחדש מתוך התמיסה שנשמרה בבטחה במכון לאורך כל שנות החושך. את מדלית הנובל שלו עצמו תרם בוהר עוד בשנת 1940 לטובת המאמץ המלחמתי של פינלנד במלחמת החורף.

כשהגיע לשבדיה, החליט בוהר לעמול כדי לספק ליהודים מקלט בטוח במדינה הנייטרלית. הוא גייס את מלוא השפעתו בקרב עמיתיו המדענים השבדים, וכן את עזרתו של השגריר הדני כדי להתקבל אצל מלך שבדיה, להפציר בו ולשכנעו להתגייס לעניין. עוד באותו היום יצאה ההודעה: שבדיה מוכנה לספק מקלט בטוח לכל היהודים שיגיעו אליה, בין אם הם דנים במקור ובין אם לא. הידיעה האיצה את מבצע ההברחה שבסופו של יום הציל כמעט קהילה שלמה של אלפים רבים של יהודים.

בוהר עצמו לא נשאר בשבדיה, הוא המריא לבריטניה ומשם לארה”ב, בשלב הזה הוא היה משוכנע בחשיבותה של פיתוח פצצת אטום בידי בעלות הברית, לפני שזו תגיע לידי היטלר. הוא הבין זאת במיוחד לאחר שבשנת 1941 הגיע אליו תלמידו, ורנר הייזנברג, שהפך מאז לראש פרויקט האטום בגרמניה הנאצית. כל היסטוריון של המדע היה רוצה להיות זבוב על הקיר בשיחות המסתוריות הללו, בין שני קולגות בעבר שהפכו זרים זה לזה. איננו יודעים עד היום מה למד בוהר מהייזנברג לגבי סטטוס פרויקט הפצצה הגרמנית. אך כשהגיע ללוס אלמוס, הצטרף מיד לפרויקט מנהטן ולקח חלק בפיתוח פצצת האטום האמריקאית.

בוהר חזר לדנמרק אחרי המלחמה. הוא שב לעמוד בראש המכון בקופנהגן, היה מתומכי השימוש באנרגיה גרעינית לצורך הפקת חשמל, והיה חלק מייסוד מכון CERN לפיזיקת חלקיקים, ואף דחף להקמת מאיץ החלקיקים הענק בקופנהגן, אם כי זה הוקם לבסוף בז’נבה. בנו של בוהר, אגה, הלך בדרכי אביו והפך גם הוא לפיזיקאי חשוב, ובשנת 1975 זכה גם הוא בפרס נובל לפיזיקה.

נילס בוהר הוא לא רק אחד הפיזיקאים המשפיעים אי פעם, הוא גיבור. מעבר למפעל המדעי המונומנטלי שהשאיר, הוא הראה בתקופה כה חשוכה בהיסטוריה האנושית כי גבורת רוח אינה נמדדת רק במעשי קרב, אלא גם בסיוע לאחרים. הוא לא היסס להעמיד את עצמו בסיכון כדי להציל את חייהם של יהודים ודמויות מדעיות רבות, והפך לדמות מופת של אנושיות, אומץ ורחמים.

הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל