בני אדם הם יצורים חברתיים, היכולת שלנו לשתף פעולה זה עם זה בצורה כל כך מתוחכמת היא כנראה אחת הסיבות לכך שהפכנו לכל כך מוצלחים אבולוציונית. המוח שלנו, שגדל פי 3 לאורך האבולוציה מאז הופעת בני האדם הראשונים, הוא כנראה מה שגרם לכך שהצלחנו להיות כל כך חברתיים. אך האם יש גבול לחברתיות הזו? הרי המוח שלנו הוא לא אינסופי, עד כמה חברתיים אנחנו יכולים להיות?
בדיוק לפני שלושים שנה, החוקר הבריטי רובין דאנבר ניסה לענות על השאלה הזו באמצעות הסתכלות על קרובינו הקופים וקופי האדם. דאנבר בחן את גודלה של קליפת המוח של 38 מינים, וביצע הערכה של גודל הקבוצות שבהם בני המין חיים, וכמות הקשרים שהם מקיימים אחד עם השני. לאחר מכן, הוא השתמש במסד הנתונים הזה כדי להעריך על בסיס גודל קליפת המוח באדם מה צפוי להיות “גודל הקבוצה הממוצע” באדם, המספר שהוא הגיע אליו הוא 148, נהוג לעגל אותו ל-150.
את המספר הזה נהוג לכנות בשם “מספר דאנבר”, ועל פי דאנבר עצמו, זהו המספר המקסימלי של קשרים חברתיים שאותם אדם יכול לנהל. אפשר למצוא את המספר הזה במגוון דוגמאות של חברות אנושיות, החל משבטים של ציידים לקטים, הן עתיקים והן בני זמננו, דרך מספר האנשים ששכנו ביישובים שנבנו לאחר המהפכה החקלאית, ועד לבני האמיש, שהקהילות שלהם מונות בדרך כלל 150 איש או פחות, ובמספרים גבוהים יותר הם נוטים להתפצל.
אבל האם המספר הזה בכלל רלוונטי בחברות מודרניות במאה ה-21? אנחנו חיים בערים ענקיות עם מאות אלפי או מליוני בני אדם, יש לנו המון חברים ברשתות החברתיות, ובחיים כל כך מגוונים 150 קשרים חברתיים מרגיש כמו מספר קטן מאוד. אבל מחקרים שנערכו הן בטוויטר והן בפייסבוק (אם כי שניהם בתחילת העשור הקודם) הראו כי גם משתמשים שיש להם אלפי חברים, מנהלים אינטרקציה אקטיבית או מעקב קבוע אחרי לא יותר מ-150 משתמשים אחרים, ותו לא.
אלא שגם למספר דאנבר קמו מתנגדים. רבים טוענים כי דאנבר ביצע את המחקר שלו על מסד נתונים קטן ומספר קופי האדם שבו היה מאוד מצומצם. לפני כחודשיים פרסמה קבוצת חוקרים משבדיה מחקר והראתה שכשמגדילים את מסד הנתונים לא מגיעים לתוצאות עקביות ולא ניתן לקבוע בבטחון איזשהו גבול עליון למספר הקשרים שאותם אדם יכול לתחזק. פרופ’ יוהן לינד, שהוביל את המחקר, סיפק הצהרה שבהחלט מעוררת מחשבה: ” אנחנו יכולים ללמוד אלפי ספרות של המספר פאי, אז הגיוני גם לחשוב שאם יהיו לנו אינטרקציות עם יותר ויותר אנשים, נלמד גם לנהל מערכות יחסים עם יותר בני אדם”, הכל משום שהמוח שלנו גמיש, וככל שאנחנו משתמשים יותר ויותר ביכולת מסוימת, היא משתפרת, ובדיוק כמו שזכרון הספרות שלנו משתפר כשאנחנו עובדים איתו, הגיוני לחשוב שכך גם היכולות החברתיות שלנו.
יש עוד לא מעט ביקורות אחרות על מספר דאנבר. הוא התבסס בקביעת המספר על כך שיש קשר ישיר בין גודלה של קליפת המוח לבין חברתיות, אך האם זה בהכרח המצב? ישנם בעלי חיים חברתיים בעלי קליפת מוח קטנה יחסית, כגון כלבים וזאבים, וכן כאלה שאין להם קליפת מוח כלל, כמו דבורים ונמלים, שחיים בקהילות גדולות עם מערכות יחסים היררכיות ומורכבות. בנוסף, לקליפת המוח אמנם יש תפקיד ביחסים חברתיים, אבל יש לה גם כמות בלתי נתפסת של תפקידים אחרים, כך שהסתכלות על קליפת המוח כולה עשויה להיות פחות מדויקת מאשר הסתכלות על אזורים ספציפיים יותר.
הויכוח סביב הנושא עדיין לא הסתיים, פרופ’ דאנבר מגן על ממצאיו בחירוף נפש, ועונה לכל אחד מהמבקרים באריכות. עם זאת, מחוץ לקהילה המדעית יש כבר מי שלוקח את מסקנותיו של דאנבר למקום המעשי. חברת גורטקס, למשל, הגבילה את גודלם המקסימלי של משרדיה ל-150 עובדים. ברגע שמשרד עובר את המספר הזה, הוא מתפצל ומקימים משרד חדש. אך גם הפעם נראה שעדיין אין לנו תשובה מדויקת כדי להגיד האם התיאוריה הזו נכונה או לא.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, מייקל קניגס ושרה עטיה, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
