מה משתנה במוח כשאנחנו לומדים משהו חדש?

המוח שלנו הוא גמיש מאוד, יכולת הלמידה שלנו מרשימה ביותר. כל חוויה שאנחנו חווים משנה בתוכנו משהו, מלמדת אותנו משהו חדש, ומעצבת אותנו בצורה מעט אחרת. כשמנסים לצלול לתוך המוח ולהבין מה בדיוק משתנה, מגלים שמעורבים בכך לא מעט מנגנונים, היום נדבר על אחד מהם, שהוא בעיני רבים אחד החשובים.

תאי העצב מדברים אחד עם השני, הם מעבירים אחד לשני מידע בצורת חומרים כימיים הידועים בשם הכולל “נוירוטרנסמיטורים”. כל תא שולח שלוחה שמגיעה לשלוחה של התא השני, השלוחות לא נוגעות זה בזה אלא נותר ביניהן מרווח קטן הקרוי “סינפסה”, שלתוכו יופרש החומר הכימי מתא אחד. על התא השני יושבים קולטנים שבהם נקלט אותו חומר ומעביר את המידע לתא. תא ממוצע בקליפת המוח יכול לקבל גם אלפי ועשרות אלפי קלטים מרבבות סינפסות, ועל בסיס כולם יחד הוא מחליט מתי לפעול.

אלא שלא כל הסינפסות זהות, חלקן מעוררות, כלומר יעלו את הסיכוי של התא לפעול, וחלקן מעכבות. אתן כאן דוגמה מאוד פשטנית: דמיינו שאתם עומדים על מקפצה גבוהה מעל לבריכה. וישנו תא אחד, שאם הוא יפעל, זה יגרום לכם לקבל החלטה לקפוץ (המציאות כאמור מורכבת יותר, זו לא החלטה של תא אחד). התא הזה מקבל קלטים מהמון סינפסות. חלקן אולי מערבות תאים שקשורים למוטיבציה, וקלטים כאלה יעוררו את התא ויעודדו אותו לקבל החלטה לקפוץ. חלקן קשורות לפחד, ועשויות לעכב אותו. כך שאנחנו מבינים שיש כאן משחק עדין בין עיכוב לעוררות, שישפיע בסופו של דבר על ההחלטה האם לקפוץ או לא.

אך זו בעצם רק ההתחלה. סינפסות יכולות להיות “חזקות” או “חלשות” יותר. למשל: ככל שבצד שקולט את המידע יהיו יותר קולטנים, כך יותר חומר כימי ייקלט והאות שיווצר ממנו יהיה גדול יותר. כלומר, לכל סינפסה יש מידת השפעה שונה, ובאופן מעניין החוזק שלה יכול להשתנות.

הפסיכולוג המפורסם דונלד הב ניסח בשנת 1949 חוק שנקרא מאז על שמו שמסביר כיצד חוזק סינפסות משתנה. בחרוז באנגלית ניתן לומר שנוירונים ש”fire together – wire together”. המשמעות היא שאם תא אחד מעביר מידע לתא השני, ובכל פעם שהתא הראשון פועל, הוא גורם בהעברת המידע שלו גם לתא השני לפעול – כך הקשר ביניהם יילך ויתחזק, וההפך נכון גם כן. כיום אנחנו אפילו גם יודעים מה קורה ביולוגית שמאפשר זאת, אך זה אולי סיפור לטור אחר.

דוגמה לחוק הב היא ההתנייה הקלאסית. כלבים מריירים כשהם מבינים שאוכל מתקרב. החוקר איוון פבלוב הבין שאם הוא מצלצל בפעמון בכל פעם שהוא מביא להם את האוכל, הם לומדים לרייר גם כשהם רק שומעים את הפעמון. במוח ניתן לדמיין (גם כאן המציאות מעט מורכבת יותר מהדוגמה הנ”ל) שתא מסוים אחראי על צליל פעמון, והשני על ריור. בתחילה הקשר בין התאים לא יהיה חזק, שכן לכלב ממוצע אין סיבה לקשר בין פעמון לאוכל, אבל בכל פעם שיישמע הפעמון והכלב ירייר, שני התאים יפעלו יחד, ועם הזמן הקשר הסינפטי ביניהם יילך ויתחזק, עד שלבסוף יספיק צלצול פעמון, גם בלי נתינת אוכל, כדי לגרום לכלב לרייר, משום שהסינפסה בין תא הפעמון לתא הריר היא כל כך חזקה, שהיא לבדה יכולה להפעיל את התא.

גם הסינפסות בדוגמת הקופצים מגובה רב ישתנו עם הזמן. ככל שהקופצים יתאמנו יותר, כך הפחד מהקפיצה יילך וייפחת, ודווקא הקשר בין נוירונים מעוררים לתא ש”אחראי על הקפיצה” יילכו ויתחזקו, מה שאומר שהסיכוי שאותו תא יקבל החלטה לקפוץ תגדל ככל שהם יתאמנו יותר.

וזה בדיוק מה שקורה בכל פעם שאתם לומדים משהו, לא רק באמצעות אימון, אלא אפילו כעת כשאתם קוראים את הטור הזה, בכל רגע נתון במוח הסינפסות שלנו משתנות, ובהנתן שיש לנו כקואדריליון חיבורים כאלה, יש כמות בלתי נתפסת של שינויים שיכולים להיווצר, וכל שינוי שכזה ישפיע על הפעילות העצבית במוח. פלסטיות סינפטית היא אמנם רק מנגנון אחד מיני כמה, אבל היא חלק בלתי נפרד מהיכולת שלכם להסתגל ולהשתנות, גם לדברים שנראים לא מובנים מאליהם.

הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל