מה התנשמת יכולה ללמד אותנו על קשב וריכוז?

מנגנון הקשב והריכוז הוא כנראה אחת היכולות המופלאות של המוח שלנו. בכל רגע נתון מתרחשים המון דברים מסביבנו. רובם לא חשובים עבורנו, ורק חלק קטן מהם כן. המוח שלנו צריך לתעדף בכל רגע נתון אילו גירויים צריך לעבד, במה להשקיע את האנרגיה ובמה להתמקד. אם הוא לא היה מצליח לעשות זאת, הייתם הולכים לאיבוד בים של מידע שמציף אתכם.

כשישבתם, בבית הספר או באוניברסיטה, ופתרתם מבחן מאוד קשה, מנגנון הקשב שבמוח דאג שתשומת הלב שלכם תהיה מרוכזת רק במבחן. גם אם במקרה צייצה איזו ציפור על ענף בחלון, עדיין היה חשוב שתשארו מרוכזים כדי שתוכלו לפתור את המבחן בהצלחה. עם זאת, לחלק ניכר מהאוכלוסיה יש קשיי קשב, ובראשן הפרעת קשב וריכוז, שבה מאובחנים יותר מחמישה אחוז מהאוכלוסיה. הקשיים האלה פוגעים מאוד ביכולת להתרכז במשימות, ולכן אותו המבחן בכיתה הופך להיות אתגר הרבה יותר מתסכל כשהמוח לא מצליח להפנות את הקשב למקום המתאים.

מהסיבה הזו, חשוב כל כך לחקור קשב, ולהבין כיצד הוא מתבטא במוח, מתוך תקווה שהבנת המנגנון תעזור לנו לטפל במי שסובלים מקשיי קשב. הרבה חוקרים בוחרים בנושא הזה כתחום מחקר עיקרי ומבצעים מגוון די רחב של ניסויים, הן על בני אדם והן על בעלי חיים. אך חיה מפתיעה אחת מלמדת אותנו בשנים האחרונות לא מעט על קשב, וזוהי התנשמת. בתור עוף דורס, לתנשמת יכולות קשב מרשימות שמאפשרות לה להתמקד בסימנים להמצאות של טרף פוטנציאלי. בניגוד לבני אדם שיכולים להזיז את העיניים, עיני התנשמת מקובעות, ולכן היא צריכה להזיז את ראשה בכל פעם שהיא רוצה להסתכל על דבר חדש, כך קל מאוד לחוקרים להבין במה היא מתמקדת. בנוסף, המוח שלה, שבנוי כמו “מוח של ציפור” פשוט יחסית למחקר, אך יש בכל זאת לא מעט דמיון בינו לבינינו.

קבוצה של חוקרים מבולטימור השתמשו בתנשמת כדי להבין את מנגנון הקשב לעומק. הם הקליטו חשמל מאזור במוח האמצעי שנקרא התליל העליון. האזור הזה אחראי להפניית קשב ראייתי, ולהפנות את המבט למקומות שבהם אנו מתמקדים. וגם כשהתנשמת מתמקדת בגירויים שונים במרחב, הפעילות באזור הזה משתנה ומאפשרת לה לשנות את המיקוד.

אבל אז החוקרים גירו חשמלית שורה של עצבים שמגיעים לתליל העליון דווקא מהמוח הקדמי. זה מעניין כי המוח הקדמי הוא זה שחשוב לחשיבה מורכבת, קבלת החלטות וחשיבה מודעת. העצבים האלה לא מעבירים מידע ישירות מהחושים, אלא דווקא “מידע פנימי” על המחשבות וההחלטות שלנו, ומסתבר שכשמפעילים אותם, משנים את מיקוד הקשב אצל התנשמת, למרות ששום דבר בעולם לא השתנה!

איך אפשר להסביר את זה? ובכן, הפניית קשב אכן יכולה להיות “חיצונית”, בעקבות גירוי שמתרחש בעולם. אם תתעסקו עכשיו בטלפון שלכם, ופתאום הדלת תפתח בבת אחת, מיד תסתכלו לראות מה מתרחש שם. אבל יש לכם גם יכולת להפנות את הקשב באופן “פנימי”. למשל, כשתוך כדי גלילה בטלפון אתם פתאום נזכרים שצריך לשטוף את הכלים שבכיור, ומחליטים לעזוב את הטלפון בצד ולעשות זאת. שום גירוי חיצוני לא גרם לכם להפנות את הקשב למקום אחר, זו הייתה החלטה פנימית שלכם כתוצאה ממחשבות פנימיות שהובילה אתכם לפעול.

עכשיו אנחנו מבינים מעט יותר טוב איך זה קורה. כשמשהו חדש שמצריך את הקשב שלנו קורה בעולם, המידע מהעיניים מגיע ישירות למוח האמצעי שדואג שנסיט את הקשב הראייתי שלנו ונתמקד בדבר החדש. אבל לפעמים כאמור זה קורה באופן פנימי: המוח הקדמי שלנו חושב מחשבה, והיא שולחת את המידע למוח האמצעי כדי שהעיניים שלנו ינועו לעבר המקום החדש שעליו חשבנו ושבו אנו רוצים להתמקד.

זהו כמובן רק קצה הקרחון, מנגנון הקשב הוא מסובך הרבה יותר מאשר רק הפניית העיניים, אבל הצעד הזה הוא דרך טובה להבין את המנגנון כולו. יש השערות שהפניית קשב חיצונית מקושרת עםהפרעת קשב, וכך הציפור שבחלון מסיטה את תשומת הלב של אנשים עם הפרעת קשב ומקשה עליהם להתרכז במבחן. האם הממצאים הללו יכולים להיות צעד ראשון בדרך להבין מה בדיוק מתרחש שם? ימים יגידו.