הקורונה יצרה מצב מוזר: מאחר שכולם הולכים ברחוב עם מסכות, יוצא לא אחת שאנחנו נתקלים באנשים מוכרים, ולא מזהים אותם. מנגנון זיהוי הפנים אצל בני אדם הגיע למומחיות שאין כמעט כמותה. אנחנו מסוגלים להבדיל בין פרצופים מאוד דומים זה לזה בלי להתבלבל, ובכל זאת, פתאום כשכולם הולכים עם מסכות, לפעמים אנחנו חסרי אונים.
לכאורה זה נשמע הגיוני. כשחוסמים חצי מהפנים הרבה יותר קשה לזהות מה קורה שם. ובכל זאת, אם אצלם את הסלון שלכם, ואסתיר חצי מהתמונה, סביר שעדיין תזהו שהסלון הוא שלכם. אז מדוע את הפנים לא? הסיבה לכך היא שבעוד שסלונים שונים יכולים להראות אחרת לגמרי, לפנים יש לרוב את אותם המאפיינים, אבל גם אם יראו לנו שני פרצופים שלשניהם אף פחוס, שפתיים עבות, עיניים חומות ועור בהיר (לדוגמה), נבדיל בינהם בקלות. אם יראו לנו שני כיסאות עם מאפיינים דומים, כנראה שיהיה לנו הרבה יותר קשה להבדיל.
הסיבה לכך היא שבני אדם לא תופשים פנים באותה הצורה שהם תופשים כסאות, או כל דבר אחר. השיטה שבה אנחנו תופשים פנים היא הוליסטית, אנחנו מסתכלים על הפנים כמכלול, ולא כ”עין ועוד עין ועוד פה ועוד אף”. אנחנו רואים את השלם ולא את סך החלקים, וזה מה שמאפשר לנו לזהות גם הבדלים קטנטנים בין פרצופים שונים ולהיות כל כך טובים בזיהוי פנים. ואולם, כאשר הפנים חסומות בחלקן, אנחנו לא מסוגלים לראות את השלם, ולכן יכולת זיהוי הפנים שלנו נפגעת.
אנסה להדגים עד כמה אנחנו לא מסוגלים לזהות פנים כמו שצריך כשהמערכת ההוליסטית לא עובדת באמצעות אפקט מפורסם שנקרא “אפקט תאצ’ר”, על שם ראש ממשלת בריטניה לשעבר. גם כשאנחנו רואים פנים הפוכות אנחנו לא תופשים אותם באופן הוליסטי. שימו לב למה שקורה בתמונה המצורפת משמאל.
הביטו תחילה בתמונה הימנית העליונה (ההפוכה), היא אולי נראית קצת מוזרה, אבל לא הרבה מעבר לזה, כעת הביטו בתמונה התחתונה, זוהי אותה התמונה רק שכעת הפנים של תאצ’ר אינן הפוכות. פתאום כשהפנים ישרות אנחנו רואים משהו מלחיץ ומוזר מאוד, שגם אם היה אליו רמז קל בתמונה ההפוכה, אי אפשר להשוות אותו לזה של התמונה הישרה. זה קורה משום שכשהתמונה הפוכה אנחנו לא תופשים את הפנים כיחידה שלמה, אלא כסכום חלקיה. כל חלק בנפרד בתמונה ההפוכה נראה תקין (יש עיניים, פה וכו’) אבל אנחנו לא מסוגלים לעשות את החיבור לפרצוף באותה הצורה כמו שאנחנו עושים כשהפנים ישרות, ולכן התמונה מרגישה לא תקינה רק כשהיא ישרה.
מאותה הסיבה גם כאשר מסכה מסתירה חלק מהפנים, אנחנו לא תופשים אותן בצורה הוליסטית, ולכן קשה לנו הרבה יותר לזהות של מי הפנים שמולנו. אנחנו פשוט יורדים ממצב של מומחיות ממש ממש גבוהה, ליכולת תפישה הרבה יותר בסיסית.
יש הרבה קווי דמיון בין הסיפור הזה לבין פרוזופגנוזיה, תופעה נפוצה מאוד באוכלוסייה שקיימת באחד מכל מאה בני אדם. בפרוזופגנוזיה נפגעת מערכת התפישה ההולסיטית ולכן הסובלים ממנה לא מזהים פרצופים טוב. אנשים עם פרוזופגנוזיה מספרים כי הקושי בזיהוי הפנים הבסיסי גרם להם לאמץ דרכי זיהוי אחרות, כמו למשל פריט לבוש בולט (משקפיים ייחודיים), תסרוקת, ואפילו צורת הליכה. עכשיו, כשהמציאות כפתה על כולנו קושי בזיהוי פנים, רבים מנסים להשתמש, במודע או שלא במודע, באותן טקטיקות כדי לזהות מי מולם. כך שבאיזשהו מקום, הסיטואציה החדשה הזו מאפשרת לנו להרגיש במעט כיצד נראה היומיום שלהם.
אהבתם את הפוסט? אני מזמין אתכם לתמוך בבלוג בפטריאון ולאפשר לי להביא לכם עוד תכנים מעניינים.
לכתבה שלי בדה-מרקר
