יש אנשים שפשוט קופצים מהמיטה בבוקר. בזמן שאתם דוחים את הקץ, ושולחים את השעון המעורר לסבב נדנודים נוסף, הם כבר על הרגליים, מאורגנים ומוכנים להתחיל את היום עם חיוך. ההבדל בין טיפוסים של בוקר למי שמתקשים לקום הוביל חוקרים רבים לתהות אם מדובר בעניין של תורשה. המסקנות הן שייתכן בהחלט שזה המצב. יותר מכך, מי שעשויים להיות אחראיים למצב הם קרובינו הניאנדרתלים.
הניאנדרתלים הם קבוצת בני אדם שחיה במקביל אלינו עד לפני כ-30,000 שנה בעיקר באזור אירופה, הלבנט ומערב אסיה. הם היו שונים מאיתנו, אך גם דומים לנו, דומים מספיק כדי שבני אדם מודרניים ובני אדם ניאנדרתלים יכלו להזדווג ולהביא זה עם זה צאצאים פוריים. התופעה הזו הייתה שכיחה מספיק כדי שכיום הדי־אן־איי של כל אדם ממוצא שאיננו אפריקאי מכיל כ-1.8 עד 2.7% די־אן־איי ניאנדרתלי.
הווריאנטים הגנטיים שהורישו לנו הניאנדרתלים, וקיימים בדי־אן־איי של חלקנו, הם מושא נפוץ למחקר. בעבר הם נקשרו למגוון תכונות אנושיות, החל מפיגמנטים בעור
ועד לסיכון לקורונה. קבוצת חוקרים מארצות הברית רצתה לבדוק אם הדי־אן־איי הניאנדרתלי קשור גם לשעון הביולוגי שלנו.
לכל תא ותא בגוף שלנו יש מערכת שמאפשרת לו ליצור מקצב בן יממה כדי לדעת מתי יום ומתי לילה. זו מערכת מורכבת המכילה שורה של גנים שפועלים בצורה שונה לאורך היממה, ומייצרים את המקצב. אלא שבעלי חיים מסוימים החיים בעיקר באזורים צפוניים זקוקים מאוד לגמישות ביכולת שלהם לנהל את המקצב הזה, שכן כמות שעות האור ואורכו של היום משתנים באופן דרמטי בין החורף לקיץ. באזורים שמצפון לחוג הקוטב יכולים לחלוף חודשים רבים ללא טיפת אור, ומנגד חודשים אחרים שבהם השמש לא שוקעת. ואכן, הגנים של יצורים החיים בסביבות כאלה מראים שינויים רבים בהשוואה לגנים של יצורים החיים בקרבת קו המשווה.
הניאנדרתלים אמנם לא חיו בקרבת הקוטב, אך הם חיו בצפון אירופה ובסיביר, אזורים שבהם יש הבדל משמעותי במספר שעות האור בין החורף לקיץ, בוודאי בהשוואה לאפריקה שממנה הגיע האדם המודרני. האם ייתכן שגם אצלם הופיעו שינויים בשעון הביולוגי שיצרו אצלם גמישות בהתמודדות עם שינויים בשעות האור?
במחקר שפורסם ב־2023, בחנה קבוצה של חוקרים אמריקאיים את הגנים הקשורים לשעון הביולוגי באדם המודרני ובניאנדרתלים, וזיהתה סימנים לשינויים בכמה מהגנים המרכזיים. הם לקחו את קבוצת הגנים הזו, ניסו להשוות אותה למקטעי הדי־אן־איי שהניאנדרתלים נטו להוריש לנו – ומצאו כי בין הקבוצות קיימת חפיפה משמעותית. כלומר, לא מעט מהשינויים בשעון הביולוגי שקיימים אצל ניאנדרתלים עברו גם לחלק מאיתנו, בני האדם המודרנים.
האם הירושה הזו נתנה למי שמחזיקים בה יתרון כלשהו? כדי לבחון זאת ניגשו החוקרים למאגר מידע גנטי מרכזי של בריטניה, שבאמצעותו זיהו כי שיעור גבוה בקרב האנשים שבגופם אותרו אותם וריאנטים ניאנדרתליים שקשורים לשעון הביולוגי נטו להגדיר את עצמם כטיפוסים של בוקר. כלומר, ייתכן שאותה ירושה ניאנדרתלית, שעזרה לאנשים הארכאיים להתמודד עם שינויים בשעות האור לאורך השנה משפיעה גם על בני האדם המודרניים שזכו בה, והופכת אותם למשכימי קום.
את הממצאים האלה חשוב לקחת בערבון מוגבל. הנטייה להשכים קום אינה רק או בהכרח תורשתית. מחקרים הצביעו על גורמים שונים שעשויים להשפיע על השעון הביולוגי של בני האדם. במחקר מ־2017, למשל, נמצא כי תושבי אזורים צפוניים נוטים יותר להתנהג כ"ציפורי לילה", מה שעשוי לסתור את הממצאים שלפיהם ניאנדרתלים היו דווקא משכימי קום. מה שנשאר ברור הוא הקשר החזק והמרתק בין השינויים התכופים בשעות האור באזורים שרחוקים מקו המשווה לבין הגמישות שמצופה מהשעון הביולוגי, הן של בני אדם והן של יצורים חיים אחרים.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן, רועי וקראט ותמר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
