“זה כמו לרכוב על אופניים, לא שוכחים את זה אף פעם”, אומר הביטוי המפורסם. ואכן, גם אם לא רכבתם מאז שהייתם ילדים, ויזדמן לחיקכם זוג אופניים, רובכם המוחלט יצליח להשתלט על הרכיבה במהירות שיא, כאילו לא הפסקתם לרכוב במשך כל הזמן הרב שעבר מאז שעליתם על האוכף בפעם האחרונה.
איך זה ייתכן שאנחנו שוכחים באופן קבוע עובדות, אירועים שקרו לנו, פרצופים ושמות, ובכל זאת קשה הרבה יותר לשכוח פעולות תנועתיות שלמדנו? הסיבה לכך היא שמנגנון למידת התנועות, שאנחנו קוראים לו “זיכרון מוטורי”, הוא מנגנון אחר לגמרי ממנגנוני זיכרון העובדות והאירועים. המאפיין המרכזי שלו הוא שזהו לא זיכרון מודע. אנחנו לא ממש חושבים או מתאמצים מנטלית כדי להזכיר לעצמנו איך לרכוב על אופניים, בניגוד לשליפת זיכרונות מודעים כמו תאריכים או עובדות.
גם הלמידה עצמה של הפעולות היא לא מודעת. לא יעזור לנו להושיב ילד בכיתה ולתת לו שיעורים תיאורטיים ברכיבה על אופניים. למעשה, מכיוון שהפעולה היא לא מודעת, קשה לנו להסביר במלים מה צריך לעשות כדי לרכוב על אופניים. הרבה יותר פשוט להדגים, ולתת לילד להתאמן ולנסות לבד. כמו במקרה של למידת עובדות, שככל שנחזור עליהן שוב ושוב (בין אם במסגרת שינון או קישור לאסוציאציות) כך נוכל לקודד אותן טוב יותר בזיכרון, כך גם במקרה של למידת תנועה חדשה – ככל שנתאמן עליה יותר נוכל לקודד בצורה יעילה יותר בזיכרון.
את הניתוק שיש בין שני מנגנוני הזיכרון האלה אפשר לראות בכמה ניסויים שבהם לימדו נבדקים לבצע פעולה כלשהי (נניח להטוטי קרקס). כשהחוקרים יצרו קשר עם הנבדקים כעבור כמה שנים טובות, חלקם אפילו לא זכר שהוא השתתף בניסוי, ובכל זאת, את הפעולה הם עדיין ביצעו טוב יותר מאדם שזה עתה התחיל ללמוד. כלומר, הזיכרון הלא מודע של “כיצד לבצע להטוטי קרקס” עדיין נשאר, על אף שהזיכרון המודע של האירוע שבו להטוטי הקרקס נלמדו, כבר נשכח.
היכן במוח מתבצעת הלמידה המוטורית ואיפה הזיכרון נשמר? אנחנו עדיין לא יודעים בוודאות. אפשר להגיד שההיפוקמפוס, שחשוב מאוד בזיכרונות מודעים, כנראה לא מעורב בזיכרון לא מודע. אנשים עם פגיעה בהיפוקמפוס, שלרוב לא יכולים לזכור עובדות ואירועים חדשים, יכולים ללמוד לבצע פעולות חדשות. אחד ה”חשודים” באחריות לזיכרון המוטורי שלנו הוא המוח הקטן, הצרבלום, אזור שחשוב מאוד לדיוק ותזמון תנועות. יש הטוענים שמנגנוני המודעות שלנו נמצאים בקליפת המוח הגדול, אז האם זו הסיבה שבגללה זיכרון תנועות הוא לא מודע?
זיכרון מוטורי יכול לעזור לחולי אלצהיימר. בשלבים המוקדמים של המחלה, כשהזיכרון המודע נפגע, הזיכרון המוטורי הלא מודע עדיין עובד לא רע. כיום עובדים על טיפולים שבהם מנסים ללמד חולי אלצהיימר להפוך עובדות ומידע שהם צריכים לזכור לפעולות, כך יותר קל להם ללמוד ולזכור אותם, גם אם מדובר במשהו לא מודע.
דוגמה ל”עובדה שנהפכה לפעולה” אפשר לראות בקודנים, כמו בהפעלת טלפון או רכב. אפשר לזכור את רצף המספרים באופן מודע, אבל רבים פשוט זוכרים אוטומטית את התנועה בין המקשים כדי לבטל את הנעילה. כשתשאלו אנשים כאלה מה הקוד שלהם, הם יתקשו לענות לכם, לעתים הם יצטרכו לראות את הקודן ולדמיין את עצמם לוחצים על המספרים. כי ככה בדיוק עובד הזיכרון המוטורי שלנו, באופן לא מודע ואוטומטי.
אהבתם את הפוסט? בואו לתמוך בבלוג בפטראון ולעזור לי להביא לכם עוד תכנים מעניינים
לכתבה שלי בדה-מרקר
