עקיצת חרק, פריחה, מחלות שונות ולפעמים אפילו קריאה של רשומה שעוסקת בגירוד, כל אלה מעלים לנו תחושת עקצוץ בעור, וגורמים לנו לרצות לגרד. אך האם זה בריא? כיצד זה קורה במוח, ולמה זה נוצר מלכתחילה?
ליצירת תחושת העקצוץ ולתגובת הגירוד שאחריה יש הגיון אבולוציוני לא קטן. אם אכן נעקצנו או נתקלנו בצמח רעיל, גירוד של אזור הפגיעה מאפשר לנו להוריד את החרק או את הצמח המסוכן מהעור ולמנוע תקיפה נוספת. זו כנראה הסיבה שבגללה למרות שאפשר לחוש גם את האיברים הפנימיים שלנו, ולמרות שהמוח מסוגל להרגיש כאב בכל אחד מהם, תחושת העקצוץ שמובילה לגירוד קיימת רק בעור, לאף אחד מאתנו אף פעם אין רצון לגרד בלב, כי פשוט אין לזה צורך הגיוני.
ולמה גירוד יכול דווקא לגרום לנו לגרד יותר, במקום להרגיע את האזור? זה סיפור מעניין. ישנם תאי עצב ספציפיים שמעבירים את תחושת העקצוץ דרך חוט השדרה אל המוח. התאים האלה מפרישים חומרים מסוימים ויש להם מאפיינים שאין להרבה תאים אחרים. כך למשל, אצל עכברים נמצא שהתאים הללו מכילים קולטן בשם GRPR.
כשאנחנו מגרדים אזור שמעקצץ, אנחנו מפעילים את מערכת הכאב במוח שמודיעה לו שאזור מסוים בגוף כואב. המוח, במקרה הזה, רוצה לשכך את תחושת הכאב ועושה את זה בין היתר על ידי הפרשת סרוטונין (אנחנו יודעים שסרוטונין גם קשור למצב רוח טוב, האם יש קשר בין הדברים? אולי, אבל לא בהכרח).
הסרוטונין גורם לשיכוך כאב, אבל במקביל הוא מסוגל להקשר גם לקולטני ה-GRPR משום שהם מאוד דומים לקולטני הסרוטונין. כשהוא נקשר לקולטנים האלה, הוא מפעיל מחדש את תאי העצב שגורמים לעקצוץ, וככה נוצרת באזור תחושת עקצוץ נוספת, שגורמת לנו לרצות לגרד שוב. המעגל הזה של עקצוצים וגירודים יכול להיות אינסופי ובמקרים מסוימים גם לגרום לנזק של ממש לעור. לפעמים אם רק נרפה רגע את האזור ולא ניגע בו, תחושת העקצוץ תיעלם ולא נצטרך לחזור ולגרד שוב.
סיפרתי פה לפני זמן מה על כאבי פנטום, מצב שבו אנשים כרותי איברים מרגישים כאבים של ממש באיברים שאבדו למרות שהם כבר אינם חלק מהגוף שלהם. זה קורה משום שתאי העצב שמעבירים מידע על כאב למוח עדיין קיימים, הם פשוט כבר לא מחוברים לאיבר המטרה ויכולים לפעול באופן ספונטני. אותו הדבר נכון לתאי עצב שקשורים לעקצוץ, לכן ישנם כרותי איברים שסובלים מ”עקצוץ פנטום” ורוצים כל הזמן לגרד את היד שאין להם. הטיפולים שמציעים כיום לכאבי פנטום יכולים לסייע גם למי שסובל מעקצוצים.
כמו שפיהוק יכול להיות מדבק, כך גם גירוד. כאשר אנחנו (וזה נכון גם לקופים) רואים אדם אחר בקרבתנו מתגרד, זה גורם לנו לרצות להתגרד בעצמנו. ייתכן שגם כאן מעורבים תאי המראה, שהם כנראה חלק חשוב מהיכולת שלנו ללמוד באמצעות חיקוי. כאשר מישהו לידנו מתגרד, ייתכן שזה כי גורם מזיק מסתובב בינינו והוא נגע בו, לכן אם נפעיל בעצמנו תגובת גירוד אולי נוכל להסיר את אותו הגורם המזיק לפני שהוא יפגע גם בנו.
אלא שמכיוון שאנחנו יצורים כל כך חברתיים, ייתכן מאוד שמה שהתחיל בתור אמצעי פשוט של צפייה ופעולה, השתרש אצלנו גם בדרכי תקשורת אחרות, כך למשל מספיק שננהל שיחה על גירוד, וכבר תרצו להתגרד בעצמכם. וכמו שאמרתי בהתחלה, ייתכן מאוד שקריאה של הרשומה הזו פתאום גרמה לעור שלכם לעקצץ, אני בעצמי התגרדתי עשרות פעמים תוך כדי הכתיבה. אז אאחל לכולכם גירוד נעים ופורה.
Tharakorn / iStockphoto via Getty Images IL