בשנת 1988 הוציא יהודה פוליקר את אלבום המופת שלו “אפר ואבק”, זו הייתה אחת הפעמים הראשונות בתרבות הישראלית שבה הופנה זרקור להתמודדות של בני הדור השני לשואה. רבות נכתב על הקשר בין שורדי שואה למחלות פסיכיאטריות. שורדי שואה נוטים לפתח הפרעה פוסט טראומתית, דכאון וחרדה באחוזים גבוהים יותר משאר האוכלוסיה. אבל בשנים האחרונות המדע מנסה להבין יותר ויותר מה קורה בדורות הבאים.
כבר לפני למעלה מעשרים שנה הראו חוקרים שלילדים של ניצולי שואה יש סיכוי גבוה יותר ללקות בהפרעה פוסט-טראומטית, אפילו כאשר אין אף אירוע טראומטי משמעותי בחווית החיים שלהם שיכול להיות הטריגר לכך. השואה אינה יוצאת דופן בכך, מחקר בעקבות רצח העם ברואנדה הראה שהן אצל אמהות מבני הטוטסי שחוו את הזוועות, והן אצל ילדיהם שגדלו לאחר מכן, יש שיעורים גבוהים יותר של הפרעה פוסט טראומטית ודכאון מאשר של שאר האוכלוסיה.
למעבר הטראומה לדורות הבאים יש גם השפעה על המוח. החוקר הצ’כי איוון רקטור שחוקר כבר שנים טראומה בקרב שורדי שואה, פרסם לפני כשנה שבסריקות MRI הן של שורדי שואה, הן של בני דור שני לשואה ואפילו של בני הדור השלישי, גם כיום, 75 שנה לאחר תום המלחמה, מזהים שינויים במוח. נפחו של החומר האפור, שבו מרוכזים גופי תאי העצב, באזורים שאחראים על רגש, זכרון ולמידה, מוטיבציה והתנהגות חברתית היה נמוך יותר אצל שורדי שואה וצאצאיהם בהשוואה לנבדקי ביקורת.
אחת השאלות המשמעותיות היא מה יוצר את האפקט הזה בקרב בני הדור השני והשלישי לשואה? הגיוני לחשוב שהסיבה לכך היא חשיפה להתנהגות של ההורים, אבל אולי מצטרף לכך גם אפקט תורשתי. סיפרתי כאן בעבר על אפיגנטיקה, שכבות הבקרה על הדנ”א, שיכולים להשפיע לא פחות משינויים ברצף הדנ”א עצמו. מסתבר שבמקרים מסוימים אלמנטים שונים של אפיגנטיקה יכולים להשתנות בתגובה לסביבה, וגם לעבור לדור הבא.
לפני כעשור היו כמה מחקרים שהראו שכאשר חושפים עכברים לאירוע טראומתי, האפיגנטיקה של גנים שונים משתנה. מחקר המשך הראה שגם אצל עכברים שעברו טראומה, וגם אצל הצאצאים שלהם, הבקרה על הורמוני לחץ, ועל אלמנטים חשובים שמבקרים חומרים כימיים שמופרשים במוח, משתנה. כלומר אצל עכברים בהחלט חשיפה לטראומה אצל ההורים יכולה לעבור בתורשה גם לצאצאים.
אבל האם זה קורה גם אצל בני אדם? אנחנו עדיין לא יודעים. פרופ’ רקטור פרסם החודש כי הוא ניסה לבחון את הדנ”א המיטוכונדריאלי, שמשתנה לעיתים בהפרעה פוסט טראומטית. הוא לא מצא שינויים לא בקרב בני הדור השני והשלישי, אבל גם לא בקרב שורדי השואה בעצמם. כך שבעצם עדיין לא ניתן להסיק מסקנה מסוימת לכאן או לכאן. עם זאת, רקטור משתמש בדנ”א שהוא לקח מכל הנבדקים כדי לבחון כעת אלמנטים אפיגנטיים נוספים, ואולי להגיע עם מסקנות מעניינות יותר בקרוב.
אילוסטרציה, למצולם אין קשר לכתבה