האם מין ומגדר צריכים להיות זהים? ומה המדע יודע להגיד על כך?

האמירה שמין ומגדר אינם מונחים זהים, ושמינם של אנשים אינו בהכרח קובע כיצד הם מגדירים את עצמם מגדרית היא דבר שחלקכם תופסים כמובן מאליו, וחלקכם בכלל לא מוכנים לקבל. ובימים כאלה, כששינויים פוליטיים בכל רחבי העולם מעלים את הנושא שוב לכותרות, זו הזדמנות טובה לדון בו אחת ולתמיד מנקודת מבט מדעית. לא נעסוק בטור זה בפוליטיקה, רק ננסה להבין את הבסיס הפשוט ביותר לגבי הקשר בין מין ומגדר, והאם יש לו תמיכה מדעית רפואית.

הטיעון המרכזי לרוב נוגע למטען הגנטי של גברים ונשים. נשים נולדות עם שני כרומוזומי X, בעוד שלגברים כרומוזום X אחד וכרומוזום Y אחד, כך שכביכול ישנה הפרדה ברורה בין גברים לבין נשים. עם זאת,. יש הרבה מקרים שבהן אין הלימה בין הכרומוזומים לבין המגדר המצופה. “תסמונת חוסר הרגישות לאנדרוגן” (AIS) נגרמת בגלל מוטציה בקולטנים לטסטוסטרון, מה שגורם לפגיעה ברגישות להורמוני מין גבריים. אם הירידה ברגישות היא מלאה, במקום איבר מין זכרי מתפתח איבר מין חיצוני נקבי, הגוף הופך את הטסטוסטרון שמופרש בגיל ההתבגרות לאסטרדיול, הורמון המין הנשי, מה שגורם להתפתחות חזה ומראה נשי, ולהשפעה הורמונלית על המוח הדומה לזו שנצפית אצל נשים. כלפי חוץ, אלו נשים (עקרות) לכל דבר ועניין, ורובן מזדהות כנשים על אף שיש להן זוג כרומוזומים XY.

אם הכרומוזומים עצמם אינם חזות הכל, האם איברי המין החיצוניים מגדירים מי את המגדר שלנו? ילדים בגן לומדים להגיד ש”לבנים יש פין ולבנות יש פות”, אך האם זה תמיד המצב? יש לא מעט סינדרומים שמראים אחרת, במקרים שונים בגלל בעיות התפתחותיות שונות נולדים בני אדם ללא איברי מין כלל, או עם איברי מין מינימליים מאוד ולא פעילים. אלא שעל אף שמבחינה חיצונית הם נמצאים בתחום אפור, אותם אנשים הם בעלי זהות מגדרית מאוד ברורה. כלומר החוסר באיברי מין לא גורם להם שלא להרגיש גברים או נשים.

רבים טוענים שמגדר הוא בכלל עניין חברתי-סביבתי, שגדילה בסביבה פתוחה מגדרית עשויה לגרום לאנשים לרצות להזדהות עם מגדר שלא מתאים למינם. אנחנו מדברים הרבה בבלוג הזה על כך שהמוח שלנו גמיש מאוד, ומסוגל להסתגל לשינויים דרמטיים ביותר. אך האם זה גם תקף למגדר? אם ניקח בן, ונגדל אותו כבת, האם זה יגרום לו להזדהות כאישה?

המחשבה הזו הייתה רווחת גם בקהילה הרפואית בין שנות השמונים לשנות האלפיים. בעקבות אמונה זו, במקרים בהם לתינוקות זכרים היה איבר מין פגום, הייתה נפוצה במשך כחצי יובל פרוצדורה שבה היו מסירים את הפין הפגום, ויוצרים במקומו פות. מההורים היו מבקשים לגדל את הילד כילדה, ומספרים שהמוח שלו פשוט ישלים עם שינוי המגדר והילד יתפוס את עצמו כנקבה.

אלא שכשאותם ילדים גדלו והתבגרו, הממצאים הראו שהתרחש דבר אחר לגמרי. רובם ראו בעצמם בנים, למרות שגדלו כבנות. מפורסם במיוחד הוא הסיפור של דיוויד ריימר, שעבר את הניתוח הנ”ל בעקבות פרוצדורת מילה כושלת, וגודל כילדה על אף שהרגיש כגבר. ריימר שם קץ לחייו בגיל 38.

נכון להיום אין בסיס רחב להשפעה חברתית על נטייה לשינוי מגדר. עם זאת, הבסיס התורשתי של התופעה מתועד היטב. הדרך הקלה לראות זאת היא במחקרי תאומים. בעוד שתאומים זהים נושאים את אותו דנ”א, אין הדבר נכון לתאומים שאינם זהים. ואכן, אצל תאומים זהים אם אחד הוא טרנסג’נדר, בכשליש מהמקרים התאום השני יגדיר את עצמו גם ככזה, וכאשר מדובר על תאומים שאינם זהים הסיכוי צונח בסדר גודל שלם, כשגם במצבים בהם שני תאומים גודלו בשתי משפחות שונות הם יכולים להזדהות כטרנסג’נדרים, מה שמחליש את טענת הגורם הסביבתי.

אם כן, אי ההלימה המוחלטת בין המין והמגדר היא דבר מובהק מדעית. ואמנם סביבה עם סובלנות מגדרית לא קשורה לעלייה בשכיחות של טרנסקסואליות, אבל היא כן מאפשרת לאלו שכן מזדהים במגדר שלא תואם את מינם הביולוגי לחיות חיים בריאים יותר, לסבול פחות מדכאון וחרדה ולגלות פחות נטייה אובדנית, ובהנתן שאחד מכל שניים או שלושה טרנסג’נדרים מנסים לשים קץ לחייהם, החשיבות של סובלנות מגדרית עולה אפילו יותר.

הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל