היום ציינו את שמחת תורה, ואנחנו ננצל את ההזדמנות כדי לדבר על התנ”ך, אבל כמובן בהקשר מוחי. כמה וכמה חוקרים כבר ניסו לזהות בסיפורי המקרא סימנים להפרעות מוחיות כאלה ואחרות. הרבה פעמים אין לנו כל כך על מה להתבסס כשאנחנו מנסים להבין האם דמות כזו או אחרת סבלה ממחלה כלשהי, שכן כמעט כל ההפרעות הנוירולוגיות עוד לא היו ידועות בתקופת המקרא, לכן הדבר היחיד שניתן לעשות הוא לשער השערות.
מהסיבה הזו, הטור הנוכחי הוא ספקולטיבי. רבים אולי יכעסו על הנסיון לייחס מחלות כאלה ואחרות לדמויות תנ”כיות בלי שיש לנו בסיס מוצק להסתמך עליו. אבל אני מבקש מכם להסתכל על הדברים אחרת, ובמקום לנסות להשתמש במוח כדי להבין את התנ”ך, לעשות בדיוק ההפך, ולהשתמש בסיפורים שכולנו מכירים כדי ללמוד על המוח, ולהאיר זרקור קצת אחר שיאפשר לנו להכיר יותר הפרעות ומחלות מוחיות. אם כך, בואו נספר את סיפורם של שלוש דמויות מהתנ”ך, ונראה מה אפשר ללמוד מהם.
הטראומה של יצחק
יצחק אבינו עבר בילדותו את אחד האירועים הקשים שהופיעו במקרא. קשה לדמיין איך ילד יכול להרגיש כשאבא שלו קושר אותו למזבח ואוחז במאכלת במטרה לשחוט אותו, לשרוף אותו ולהקריב אותו קורבן. גם אם בסופו של דבר ההקרבה לא התרחשה, זו אחת החוויות הטראומטיות ביותר שניתן להעלות על הדעת שיקרו לילד קטן, והגיוני לחשוב שהאירוע פגע ביצחק משמעותית, עד כדי התפתחות הפרעה פוסט טראומטית.
ואכן, בניגוד לאברהם וליעקב הנמרצים, שגרמו לאירועים לקרות בפועלם ובשכלם, יצחק הוא דמות פסיבית מאוד שבקושי עושה דברים בעצמה. ההיסטוריון גדעון פורת רואה אותו כמתבודד ומיוסר. דיכאון וירידה באנרגיה הכללית נפוצים מאוד אצל מי שסובלים מהפרעה פוסט טראומטית, עד כדי חוסר יכולת לתפקד כלל.
אירוע טראומתי יכול גם לפגוע במערכת החיסון, כתוצאה מכך גורמי מחלה שונים יכולים לפגוע ביתר קלות בגוף, ומנגד יכולות להתפתח גם מחלות אוטו-אימוניות, שבהן מערכת החיסון מזהה את הגוף כגורם זר ותוקפת אותו. ליצחק יש כמה סימפטומים שיכולים להתפתח ממחלות כאלה. הוא לא רואה טוב, אבל במקביל יש לו גם פגיעה בחוש המישוש (כשיעקב מגיע אליו עטוי צמר עזים, הוא לא מצליח להבדיל בין הצמר לבין ידו השעירה של עשיו). ייתכן שהפגיעה הרב חושית הזו (אף כי חוש השמיעה שלו כנראה תקין) נגרמה בעקבות פגיעה בעצבים שנושאים מידע חושי, שמקושרת למחלות אוטו-אימוניות.בנוסף, ליצחק לקח עשרים שנה מרגע נישואיו עד שנולדו לו ילדיו, בגיל שישים (אם כי גם בנו יעקב הפך לאבא בגיל מאוחר). האם הדבר מעיד על כך שסבל מאין אונות, שגם היא מקושרת למחלות אוטו-אימוניות, או שאולי ייתכן שהחוויה המצלקת עם אביו פגעה ברצון שלו, ואולי גם ביכולת, להוליד ילדים?
נבל הכרמלי – המקרה המתועד הראשון של שבץ?
כשדוד ואנשיו עולים כדי להרוג את נבל הכרמלי שפגע בכבודם, אשתו אביגיל יוצאת לקראתם עם מנחות רבות כדי להתחנן על חייהם וזוכה בחנינתו של דוד. מאוחר יותר בלילה מקיים נבל משתה רווי יין. אביגיל מחכה עד שהשפעת האלכוהול תפוג ואז מספרת לנבל על האירועים. בתגובה נכתב על נבל: “וַיָּמָת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ, וְהוּא הָיָה לְאָבֶן” (שמואל א’, כ”ה ל”ז), כעבור עשרה ימים הוא גם נפטר.
האם נבל הכרמלי חטף שבץ? ייתכן שכן. שיתוק הוא סימפטום נפוץ מאוד בשבץ. הופעה פתאומית של שיתוק מצריכה הגעה מיידית למיון, כי אם אכן מדובר בשבץ, זה עשוי להיות ההבדל בין חיים למוות. השיתוק נגרם בעקבות פגיעה באזורי המוח האחראיים על תחושה ותנועה באיברים מסוימים בגוף. אלא שבמקרה של נבל ייתכן שיותר אזורים במוח נפגעו באופן חמור בעקבות השבץ, והוא אכן מצא את מותו כעבור זמן קצר.
שתייה מופרזת של אלכוהול היא גורם סיכון ידוע לשבץ. אלכוהול מעלה את לחץ הדם ואת צמיגיות הדם, מה שמגביר את הסיכוי ליצירת קרישים או לדימום מוחי, שהם שני סוגי השבץ העיקריים המוכרים לנו. כך שגם במקרה של נבל הגיוני שהאלכוהול שיחק תפקיד משמעותי בהופעת השבץ.
גוליית – קשים הם חיי הענקים
ענקות היא תופעה רפואית אמיתית. היא מוכרת בעיקר אצל מי שסובלים מאקרומגליה. המחלה הזו מאופיינת בגידולים שפיריים שיושבים בדרך כלל בבלוטת יותרת המוח. בלוטה זו אחראית על בקרת ההורמונים בגוף, והגידולים גורמים להפרשת יתר של הורמון גדילה. כתוצאה מכך אנו רואים גדילת יתר, בעיקר לגובה, כמו במקרה של גוליית.
אחד הסימפטומים של אקרומגליה היא פגיעה בראייה, זאת משום שבלוטת יותרת המוח קרובה יחסית לעצב הראייה, ובפרט לכיאזמה האופטית (“תצלובת הראייה”), אזור מרכזי וחשוב בו עובר חלק ניכר מהמידע שמגיע מהעיניים. כשקוראים את סיפור דוד וגוליית, אפשר למצוא רמזים קטנים לכך שגוליית סבל מבעיות ראייה. למשל בפסוק “וַיֵּלֶךְ, הַפְּלִשְׁתִּי, הֹלֵךְ וְקָרֵב, אֶל-דָּוִד; וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה, לְפָנָיו” (שמואל א’ י”ז מ”א), מי הוא אותו נושא צינה? ייתכן שמדובר בסוג של מורה דרך שהלך לפני גוליית ושימש בתור “העיניים שלו”. כמו כן, מסופר שדוד לקח את מקלו, אבל בהמשך גוליית שואל אותו מדוע הוא “בא אליו במקלות”, ברבים. זה נשמע כמו דימוי ספרתי בסגנון שאופייני למקרא, אבל אולי באופן ספוקלטיבי הוא גם מרמז על פגיעה בראייה.
הענקות של גוליית היא כנראה מה שהפכה אותו ללוחם כל כך אימתני, אבל ייתכן שהיא גם הייתה הגורם למפלתו. אצל הסובלים מאקרומגליה הסינוסים שמאחורי המצח גדולים מאוד ולכן זורם בהם המון דם. ייתכן שכשהאבן של דוד פגעה במצח של גוליית, הסינוסים נפגעו, ונוצר דימום מוחי אדיר ממדים שהוביל למותו המיידי של הענק הפלשתי.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה, ותומר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות ותכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
יצחק מברך את יעקב – גוברט פלינק (1683)
אביגיל מטפלת בנבל