לפני שבועיים ציינו ארבע שנים לפטירתו של הנוירולוג אוליבר סאקס, שזכה להערכה רבה בעיקר בזכות היכולת המופלאה שלו להנגיש לקהל הרחב את העולם המורכב של הטיפול במחלות מוח. סאקס כתב לא מעט ספרים בהם הוא מתאר בשפה פשוטה אך מעניינת את סיפוריהם של חולים שיצא לו לפגוש לאורך שנותיו כנוירולוג. הספרים שלו נהדרים בעיני, ואין לדעת כמה קוראים החליטו לעסוק במדעי המוח או ברפואה בהשראתו.
בימים אלה עולה בתיאטרון החאן הצגה חדשה בשם “האיש שחשב שאשתו היא כובע”, כשמו של אחד הספרים המפורסמים ביותר של סאקס. להעביר את העולם הנוירולוגי שמתואר בספרים לבמת התאטרון זה אתגר קשה מאוד, ולא כל כך ידעתי למה לצפות כשנכנסתי לאולם. כדי להתמודד עם האתגר, הכותבים בחרו שלא להציג את הספר “אחת לאחת”, וניצלו את היתרונות היחסיים של התאטרון (והמשחק הנהדר של רביעיית השחקנים של החאן רק מדגיש את זה) כדי להעביר את התחושות שסאקס עצמו מנסה להעביר בספרים שלו בדרכים אחרות, כך שההצגה שונה מהספרים, אבל האיכויות שלה דווקא מאפשרות לה להעביר דברים שלא תמיד קל לראות בספרים.
ההצגה מורכבת משורה של סצינות שכל אחת מהן מציגה מטופל אחר. הסצינות לא זהות באורכן, חלקן קצרות מאוד וחלקן ארוכות, חלקן קלילות יותר, חלקן קשות מאוד וחלקן באופן מוזר מצליחות להיות גם וגם במקביל. הסצינות שנבחרו מייצגות בעיקר חולים עם תסמינים מוכרים יותר בעולם הנוירופסיכולוגיה. בעיני זה רעיון נכון, זה הופך את ההצגה לגן עדן לקבוצות של תלמידי פסיכולוגיה או רפואה (בין אם סטודנטים, תלמידי תיכון או מתעניינים), שיוכלו להכיר את המקרים שהם למדו בכיתה מזווית אחרת לגמרי. גם הקהל הרחב יזהה פה שמות מוכרים כמו תסמונת טורט או אוטיזם, ויוכל להכיר מעט ממה שעומד מאחוריהם, יהיו מי שיכירו אנשים שסובלים מאחת התסמונות, וזו דרך נהדרת בשביל כולם להתחבר לאתגרים שעומדים בפני הרופאים והמטופלים עצמם.
ייתכן שחלק מהסצינות יראו מפוספסות מדי ממבט ראשון. בשום מקום לא מוצג תהליך טיפולי, או נסיון לפענח או להתמודד עם הבעיה שממנה סובל המטופל. אבל בעיני לא לכך התכוון המשורר. המטרה של ההצגה היא להפנות את הזרקור אל המטופלים ולהציג אותם, את הבעיות שלהם, וההבדלים המדהימים שיכולים לקרות להם כאשר משהו במוח שלהם משתנה (ועל הדרך אולי ללמד אותנו בכך מה מתרחש במוחנו שלנו). למעשה, הרופא המטפל הוא דמות משנית ולפעמים שולית ממש בכל סצינה.
לכן בכך, יותר מהכל, ההצגה מצליחה לעשות את מה שהיה חשוב לאוליבר סאקס להעביר: להזכיר לכולנו שמאחורי כל המונחים המורכבים של עולם הרפואה ומאחורי כל הסטיגמות והסטריאוטיפים, נמצאים בני אדם. לפעמים אנחנו שוכחים את זה, ומהסיבה הזו חשוב כל כך להכיר את הסיפורים שלהם.
מתוך ההצגה “האיש שחשב שאשתו היא כובע” (צילום: תאטרון החאן)