איך מבדילים בין ב’ ל-פ’? על הדרך המדהימה שבה תינוקות לומדים שפה

יוצא לכם אולי לעיתים להיתקל בערבים, לפעמים גם כאלה שדוברים עברית טוב, שמתבלבלים לפעמים בין פ’ דגושה (P) ל-ב’ דגושה (B) במהלך שיחה בעברית. לדוברי עברית זה אולי נשמע מוזר, B ו-P נשמעים שונה מאוד אחד מהשני, אבל גם יהודים מתנהגים באותו האופן עם ערבית. אם תתנו ליהודים שאינם דוברי ערבית לשמוע את צמד המילים “חסן נסראללה” (גם אם הם נאמרו על ידי דוברי ערבית שפת אם), רובם לא ישימו לב להבדל כלשהו בין שני ה-ס’. אלא שבערבית יש ביניהן הבדל מהותי. הראשונה היא “סין”, שמקבילה ל-ס’ העברית, אבל השנייה היא “סאד”, אות נחצית שלא קיימת בעברית, בדיוק כפי ש-P לא קיימת בערבית.

אם כן, אנחנו לא יכולים להבדיל בין הגאים דומים אם אין ביניהם הבחנה בשפה שלנו. ואם יש הגה מסוים שלא קיים בשפה שלנו, “נקטלג” אותו ביחד עם הגה אחר שדומה לו וכן קיים. עם זאת, אנחנו לא נולדים כך. אנחנו לומדים את שפת אמנו מינקות, אותו תינוק יכול ללמוד או עברית או ערבית כשפת אם, וזה כמובן ישפיע על השאלה האם הוא יידע להבדיל בין P ל-B. אז מה קורה במוח של תינוקות?

חוקרים מתעסקים בשאלה הזו כבר למעלה מחמישים שנה. במחקר קלאסי בתחום, החוקרים ביקשו ממבוגרים, חלקם דוברי אנגלית וחלקם דוברי הינדו, להבחין בין שני הגאים שקיימים בהינדו, אבל לא באנגלית. בניגוד לדוברי ההינדו, שהצליחו במשימה בקלות, דוברי האנגלית כמובן לא הצליחו במשימה כלל. אלא שאותה המשימה ניתנה לתינוקות בני שבעה חודשים שגדלו בבתים דוברי אנגלית. מסתבר שאותם תינוקות, על אף שלא נחשפו להינדו בכלל, יכלו בהחלט להבחין בין שני הצלילים שהוריהם לא הצליחו להבחין ביניהם!

כיצד בכלל אפשר לבצע את המבחן הזה על תינוקות? הרי הם לא יכולים לדווח לנו אם הם מבחינים בין הצלילים. לצורך כך משתמשים בהביטואציה, היכולת להתעלם מגירוי שחוזר על עצמו. משמיעים לתינוקות הגה אחד פעם אחר פעם, בשלב מסוים הם מאבדים עניין ומפסיקים להקשיב. כעת מחליפים להגה השני. אם התינוקות מזהים את ההבדל בין השניים, הגירוי החדש יעניין אותם והם יחזרו להאזין, אבל אם לא, הם ימשיכו להיות לא ממוקדים.

תינוקות בני שישה ושבעה חודשים מצליחים להבדיל נהדר גם בין הגאים שלא נמצאים בשפה שלהם, ונראה שככל שהם גדלים, היכולת הזו הולכת ונפגעת, תינוקות בני שנה כבר מסוגלים הרבה פחות טוב להבדיל בין הגאים משפות אחרות, ומנגד מצליחים הרבה יותר במשימות זיהוי שקשורות לשפת אימם העתידית.

אז מה בעצם קורה פה? נראה שכשאנחנו נולדים, המוח שלנו בשל ומוכן לקלוט כל שפה, ולכן תינוקות בני חצי שנה מסוגלים כנראה להבדיל בין כל או רוב ההגאים בעולם. ככל שהם גדלים, הם נחשפים יותר ויותר לשפות מסוימות, ולכן המוח לומד להתכוונן ולהתמקצע בשפות האלה. חלק מתהליך ההתמקצעות הוא ללמוד להתרכז במה שחשוב, ולהתעלם מהבדלים שלא משמעותיים בשפה שאותה הם הולכים לדבר. מדהים שכל התהליך הזה קורה בין גיל חצי שנה לשנה, בזמן שתינוקות עדיין לא מסוגלים לדבר, ופרק הזמן שבו הם שמעו שפה הוא קצר מאוד. כל זה אפשרי בגלל הגמישות האדירה שיש למוח שלנו.

אז הסיבה שבגללה לדובר ערבית שלמד עברית בגיל מבוגר יהיה קשה יותר ללמוד להבדיל בין P ל-B (או לדוברת עברית בין סין לסאד). היא שכדי ללמוד את ההבדל, הם צריכים לשבור את התבניות שהם בנו בינקותם, אותן תבניות שמקטלגות הגאים שאין ביניהן הבדל משמעותי בשפת האם שלהם יחד, ולפתח מערכת תבניות חדשה שמקטלגת את ההגאים בצורה אחרת, וזה כבר קשה הרבה יותר.

אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, מייקל קניגס ושרה עטיה, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן

הטור התפרסם גם בדה-מרקר