המוח הוא גדול מאוד ומורכב מאוד, ולכן כשאנחנו באים ללמוד עליו, הגיוני ונכון לחלק אותו לאזורים. ככה הרבה יותר קל להבין מה כל אזור עושה, ומה מערכת היחסים בין האזורים השונים, וללמוד על התמונה הכוללת. אבל מי מחליט מה החלוקה הנכונה של המוח? ועל מה הם הסתמכו בחלוקה הזו? זו כבר שאלה מורכבת יותר. אז הפעם קצת היסטוריה, בואו נדבר על המדען המפורסם ביותר בעת המודרנית שהציע חלוקה של המוח שהתקבלה, ונראה איך גם היום, יותר ממאה שנים אחרי ועם הרבה יותר הבנה על המוח, נראה שהוא הצליח לא רע.
הגיבור שלנו הוא קורביניאן ברודמן, רופא וחוקר גרמני, שחי בתחילת המאה ה-20. לאחר שהוכשר כרופא, ברודמן עבד בקליניקה פסיכיאטרית בפרנקפורט. שם הוא פגש בין היתר פסיכיאטר אחר, אלויס אלצהיימר, האיש שתיאר בהמשך את מחלת המוח הקשה שקרויה על שמו. אלצהיימר השפיע על ברודמן לעסוק במחקר ולרכוש יותר ידע בחקר המוח, ברודמן עבר לברלין ומצא את עצמו חוקר במעבדה.
בעשור הראשון של המאה ה-20 ברודמן עבד על פרויקט הדגל שלו: לנסות למפות ולחלק את קליפת המוח של האדם, וכמוהו גם של חיות נוספות. קליפת המוח היא אותה מעטפת מלאת קיפולים שמופיעה בכל דימוי של מוח שאתם מכירים. לאדם יש את קליפת המוח הגדולה ביותר ביחס למוח כולו, וכנראה שלא בכדי. קליפת המוח אחראית על התהליכים המורכבים והגבוהים שהמוח שלנו מבצע. החל מקבלת החלטות, דרך עיבוד המידע מכל החושים ובניית תמונת המצב. מודעות, קשב, חשיבה רציונלית, חשיבה מתמטית, התנהגות חברתית, שפה ומוסיקה הם רק חלק קטן מהתפקידים של קליפת המוח שלנו, שהיא מרשימה וחשובה לכל הדעות.
אלא שברודמן לא ידע את רוב הדברים הללו. הידע על התפקידים של אזורי המוח השונים לפני כמאה שנה היה מוגבל מאוד. רק עשור אחד קודם לכן התגלה לראשונה שהמוח מורכב מתאים, ואיננו מקשה אחת. ברודמן בעצם מיפה את המוח האנושי בלי לדעת מה התפקיד של כל חלק במוח, והאם החלוקה שלו באמת מעידה על שוני תפקודי: האם אזור מס’ 1 אחראי על משימה מסוימת, בעוד שאזור מס’ 2 אחראי על משימה אחרת? ברודמן לא יכול היה לענות על זה.
אם כך, כיצד ברודמן מיפה את המוח? באמצעות הסתכלות מעמיקה על תאי העצב. ברודמן בחן את קליפת המוח תחת מיקרוסקופ וניסה לזהות מכנה משותף: אזורים שבהם התאים מסודרים באותו האופן, בצפיפות דומה. ברודמן לא היה הראשון שחשב על כך, חוקרים שונים ניסו לחלק כך את המוח מאז אמצע המאה ה-19, אבל העבודה המקיפה שלו, שסבבה סביב עשרות מיני בעלי חיים, כולל בני אדם, קופי אדם וקופים נוספים, הפכה למוכרת ומוערכת. ברודמן הציע חלוקה של המוח ל-52 אזורים שונים, על בסיס המאפיינים המבניים של סידור תאי העצב שאותם הוא זיהה.
מאז עברו הרבה מים בנהר, וצברנו המון ידע לגבי המוח. באופן מרשים, נראה שברודמן קלע יפה והתגלה שלא מעט מהאזורים שאותם הוא הציע הם אכן אזורים שיש להם תפקיד מוגדר. כך למשל אזור מס’ 4 הוא קליפת המוח המוטורית הראשונית, ששולחת פקודות לחוט השדרה שמניע את שרירי הגוף שלנו. אזור מס’ 17 הוא קליפת המוח הראייתית הראשונית, שמקבלת את כל המידע שאנחנו רואים מהעיניים ומעבדת אותו, ואזורים מס’ 44-45 יושבים באזור ברוקה, שאחראי בין היתר על הבעת שפה.
עם השנים כוכבם של אזורי ברודמן דעך, כיום רוב החוקרים לא יודעים או זוכרים בעל פה איפה נמצא כל אחד מהאזורים. אבל עדיין, גם ב-2021, לא מעט מאמרים מדעיים חדשים מציינים את המקום שאותו הם חקרו גם לפי אזור ברודמן שבו הוא ממוקם, ובמספר אוניברסיטאות גם סטודנטים לרפואה לומדים על אזורי ברודמן השונים.
נכון להיום יש כבר חלוקות אחרות של המוח, כך למשל פרויקט הקונקטום השאפתני, שמנסה למפות את החיבורים והקשרים בתוך המסלולים העצביים שבמוח, ביצע חלוקה עדכנית ומורכבת של המוח ללא פחות מאשר 180 אזורים שונים. אך עצם העובדה שברודמן חילק את המוח בדיוק יחסית רב, בלי לדעת על המוח כמעט שום דבר ממה שאנחנו יודעים היום, ועם טכנולוגיה בסיסית ופשוטה בלבד, היא דבר מרשים מאוד.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, ומייקל קניגס, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
אזורי ברודמן (מקור: ויקיפדיה)