לא צריך להיות פיראט כדי להתרשם מהיכולת המרשימה של תוכים לחקות צלילים. הם מסוגלים לחקות דיבור אנושי, אבל גם בעלי חיים ואפילו צלילים של יצורים לא חיים, הם מסוגלים לזהות מבטאים וניואנסים בדיבור ולחקות גם אותם.
חוקרים רבים טוענים שיכולת החיקוי משפרת מאוד את היכולות החברתיות של התוכים. כך הם יכולים למשל לזהות מאיפה תוכי מסוים מגיע (אם הוא מחקה צלילים שאופיינים לאזור מסוים, באיזשהו מקום זה דומה למבטא אנושי), וכמו כן לחקות אחד את השני כדי לזהות את חבריהם ובני זוגם ולקרוא להם.
אבל מה מאפשר להם לעשות זאת?
נעשו המון מחקרים שבחנו שינויים בתיבת הקול של התוכים, אולם ברור שכדי ליצור כזה שינוי בהתנהגות צריך שיתרחש גם שינוי במוח. רוב העופות אינן יכולות ללמוד צלילים חדשים, יכולת כזו קיימת אצל קבוצה מצומצמת של ציפורים, בהן ציפורי השיר והתוכים. במוח של כל הציפורים שיכולות ללמוד צלילים חדשים אנחנו מזהים שורה של צברי תאים שלא מופיעים אצל ציפורים אחרות, ונהוג לקרוא להם “גרעיני שירה” (song nuclei).
יכולות למידת הצלילים והאלתור של ציפורי השיר הן נושא מרתק עבור חוקרי מוח, וגרעיני השירה נחקרו לא מעט, כך שבוודאי עוד אכתוב עליהם. עם זאת, ציפורי שיר לא יכולות לחקות צלילים כמו התוכים. חייב להיות הבדל נוסף בין התוכים לשאר הציפורים שיכולות ללמוד צלילים. תגלית מסקרנת שפורסמה לפני שלוש שנים הראתה שבגרעיני השירה של התוכים יש שכבה נוספת של תאי עצב שלא קיימת אצל ציפורי השיר. יתרה מזאת, אצל תוכים שיכולות החיקוי שלהם מורכבות במיוחד, כמו תוכים אפורים אפריקאיים, השכבה הזו עבה הרבה יותר מאשר תוכים עם יכולות חיקוי פשוטות יותר.
מה התפקיד של אותה שכבה? האם וכיצד הפעילות של התאים הללו מאפשרות לתוכים לחקות דיבור בצורה כל כך מדהימה? את התשובות לשאלות הללו אנחנו עדיין לא יודעים. אך נראה שבמוחם של בעלי החיים מסתתרים לא מעט סודות מעניינים.
