לפני שנה פנתה אלי יעל בלקין, עורכת מדור הבלוגים בדה-מרקר, עם הצעה לפרסם את הפוסטים שעולים לבלוג גם אצלם באתר. יעל היא לא אדם שקל להגיד לו לא, אבל גם ככה לא היה צריך הרבה כדי לשכנע אותי, וזו הייתה תחילתה של ידידות מופלאה בין סיור מוחות למדגש הזוהר. הבלוג הרוויח לא מעט בזכות זאת, הקוראים של דה-מרקר הם קהל סקרן ואינטיליגנטי, שמרעיפים עלי שורה ארוכה של שאלות מעניינות שהופכות בהמשך לפוסטים. גם חלק לא מבוטל מהראיונות שלי בתקשורת השנה הגיעו בזכות הפרסומים בדה-מרקר, ואפילו שיתוף פעולה מאוד יוצא דופן מתחיל להרקם לו בזכות אחד המאמרים האחרונים, ואני מבטיח לספר עליו בהמשך. בקיצור, בזכות העבודה המשותפת הצלחנו לגרום לקהל חדש ללמוד על המוח ולהתעניין בו, ומבחינתי זו הצלחה.
ודה-מרקר? הם זכו לשורה ארוכה של תכנים מעניינים. מעבר על הפוסטים מהשנה האחרונה מגלה נושאים מגוונים, החל ממיץ עגבניות בטיסות ועד לחישת כאב אצל ג’ינג’ים, ממחקרים חדשים במחלות מוח עד לשאלות קטנות שמציקות לכולנו. באופן סמלי ויפה לרגל יום השנה, הפוסט שעלה השבוע, על אי היכולת שלנו להריח את עצמנו כראוי, הוא הפוסט ה-50 שדה-מרקר מקבלים ממני (מזל שיצאתי לחופש באמצע השנה כדי לדאוג למספר העגול הזה).
ובדיוק היום לפני שנה, ב-1.8.18 (איזה תאריך יפה), עלה הפוסט הראשון על טיפולי המרה, זה היה אחד הפוסטים שדרשו ממני הכי הרבה זמן מחקר מקדים, אבל ככל שנכנסתי אליו יותר לעומק, והזדעזעתי יותר ויותר לראות באיזו שרלטנות מדובר, היה ברור לי שחשוב לחשוף את הנושא לקהל כמה שיותר גדול. והנה, שוב בתיאום יחסית נהדר, עברה לה שנה וטיפולי המרה חזרו לכותרות, וכולי תקווה שהפרשה האחרונה עזרה ללמד אתכם כמה פסאודו מדע יכול להיות מסוכן.
זו הזדמנות טובה להגיד תודה ליעל (שאגב, מחזיקה בשני תארים בקוגניציה ומבינה דבר או שניים במוח), ולצוות של דה מרקר שמטפלים נהדר בתוכן שלי, ואני מקווה ששיתוף הפעולה בינינו רק יהיה יותר ויותר פורה!
