מחקרים רבים אין ספור ניסו להבין איך תהליכים שונים עובדים במוח: מה קורה במוח כשאנחנו מתרגשים, מדברים או אפילו פותרים בעיות במתמטיקה. אבל האם תהיתם לעצמכם אי פעם מה קורה במוח כשאנחנו לא עושים כלום?
ובכן, החוקר השבדי דוד אינגוור בחן כבר בשנות השבעים את פעילות המוח של בני אדם בעת מנוחה, בלי שהם עושים שום פעילות מנטלית מיוחדת. היינו מצפים שבמצב כזה המוח יהיה פעיל הרבה פחות, אבל באופן מפתיע באזורים מסוימים שונים במוח דווקא הפעילות גברה בזמן מנוחה. השנים עברו, אמצעי המדידה השתכללו, אבל הממצאים נשארו די חד משמעיים. יש לנו שורה של אזורים במוח, מההיפוקמפוס (שקשור לזכרונות), ועד לאזורים בתוך קליפת המוח הקדם מצחית שאחראית על תכנון וסוגי חשיבה נוספים, שפועלים כשאנחנו לא עושים דבר. האזורים האלה מתקשרים אחד עם השני ועובדים יחד, ולכן נהוג לראות את הפעילות שלהם כרשת, ולרשת הזו החליטו לקרוא בשם הלא מאוד מחמיא “רשת ברירת המחדל”, על שום היותה זו שפועלת לא בהכרח כשאנחנו במשימה מנטלית כזו או אחרת, אלא, כמו שזה נשמע, כברירת מחדל, כשאנחנו לא עושים כלום
אבל אם תחשבו על זה רגע, אין בעצם דבר כזה “לא לעשות כלום”. גם כשאתם יושבים סתם ככה ובוהים באוויר, או עוצמים עיניים במהלך נסיעה ארוכה, אתם לא באמת “לא עושים כלום”. זה בדיוק הזמן שבו המחשבה שלכם מתחילה לנדוד. אתם מדמיינים כל מיני דמיונות, נזכרים בעבר, חושבים מה תעשו מחר בערב או בעוד עשר שנים, מזמזמים לכם איזה שיר קליט בראש וכו’. אלה בדיוק המצבים שמפעילים את רשת ברירת המחדל שלכם.
לפעילות של הרשת הזו יש לא מעט יתרונות, היא מאפשרת לנו להתמודד עם סיטואציות, לתכנן קדימה ברוגע דברים היפוטתיים יותר או פחות. אנחנו יודעים שהיא חשובה ליכולות חברתיות, ופועלת כשאנחנו חושבים על הקשר שלנו עם אנשים שונים או מנסים לדמיין כיצד הם מרגישים. כשרשת ברירת המחדל פועלת אנחנו גם מפעילים את הדמיון, וכמה מחקרים הראו שהפעילות של רשת ברירת המחדל חשובה ליצירתיות, הן בפתרון בעיות והן בביטוי יצירתי. בנוסף היא עוזרת לנו לשלוט ברגשות שלנו, להתמודד עם רגש שלילי חזק.
בלא מעט הפרעות מוחיות אנחנו רואים שינויים ברשת ברירת המחדל. כך למשל בהפרעת קשב וריכוז מה שאולי מתקשר לכך שהמחשבות שלהם נודדות והם מתקשים להתרכז במטלה ספציפית, באוטיזם, מה שאולי מקושר לפגיעה ביכולות החברתיות, וכן בדכאון וב-OCD, שם אנחנו דווקא רואים שהרשת מקושרת בינה לבין עצמה חזק יותר, מה שאולי גורם להסחף אחרי מחשבות מנותקות עוד ועוד.
מעל הכל, מערכת ברירת המחדל מספקת כלי מאוד יוצא דופן לחקור באמצעותו את המוח, בעיקר משום שהיא פותחת צוהר למה שבאמת מעניין אותנו בתוכו: למצבים המנטליים שלנו, או אם תקראו לזה כך: לנפש.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה ושריתי סקויאר, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
