הסתכלו על שני הציורים שמופיעים כאן למטה. לאחד מהם קוראים קיקי ולשני קוראים בובה. אני יודע שחלקכם חושבים כרגע שהשתגעתי, אבל נסו רגע לזרום איתי ותגידו מי לדעתכם הוא קיקי ומי בובה. אם החלטתם שהצורה המעוגלת היא בובה והצורה הקוצנית היא קיקי, מזל טוב, אתם לא לבד – למעשה, למעלה מ-95% מהנשאלים מסכימים איתכם. מוזר, לא?
התופעה הזו התגלתה עוד בשנת 1929 במחקר שנערך בקרב דוברי ספרדית בטנריף (אז קראו לציורים טקטה ובלובה), אבל היא זכתה לחשיפה מחודשת לאחר שהמחקר שוחזר ב-2001 בקרב סטודנטים דוברי אנגלית בארה”ב ובקרב דוברי טמילית בהודו. מאז התגלה שהאפקט נמצא כמעט בכל שפה וכל תרבות שנבדקה (אם כי לא בכולן, ומייחסים זאת לכך שהשמות לא עונים על חוקיות שקיימת בשפות מסוימות ולכן לא נשמעים לדוברים הגיוניים). יתרה מכך, נמצא שאפילו בני שנתיים וחצי, שעוד לא יודעים לקרוא, מתאימים כמוכם את קיקי ואת בובה, ומחקר נוסף הראה סימנים לכך אפילו בעוללים בני ארבעה חודשים.
אפשר לשנות במעט את השמות “קיקי ו”בובה” ועדיין לקבל את האפקט. אנחנו מזהים את הצורה השפיצית עם הברות לא קוליות שהלשון קדמית בהם כמו Ki, Te, Pi; ואת הצורה המעוגלת עם הברות קוליות עם לשון אחורית כמו Ba, Nu, Go. לכן גם אם נקרא לצורות בשמות של ממש כמו “קייט” ו”מולי” עדיין האפקט יישמר.
אגב, זה לא עובד עבור כולם. כך למשל, נמצא שבקרב אוטיסטים אחוזים נמוכים הרבה יותר התאימו בין השמות לצורות כמו רוב האוכלוסיה. גם עיוורים, שהצורות הוצגו להם על ידי מגע, לא הראו את אותו האפקט.
יש כמה השערות למקור התופעה, למשל אופן הצליל עצמו, שמרמז על קשר בין הצלילים החדים והקצרים לצורה הקוצנית, או הצלילים העמוקים לצורה העגלגלה. או אולי צורת השפתיים העגולה או הקודקודית כשהוגים את המילים “קיקי” ו”בובה”. כשבחנתי את האפקט בפעילות מיוחדת שהעברתי לילדים בכיתה ד’, ענתה לי אחת הילדות: “בובה נשמע לי שמן, וקיקי כמו משהו קופצני”.
ואולי בדיוק על ה”נשמע לי” הזה כדאי להתעכב. עצם העובדה שהאפקט כל כך מובהק יכול ללמד אותנו שמילים, מונחים וביטויים לא נוצרו באופן אקראי. אם כמעט כולנו מקשרים בין הצורה העגולה ל”בובה”, כנראה שיש קשר מסוים בין מילה למשמעות שלה.
זה מזכיר לי מחקר קלאסי משנות השבעים שבו פרופ’ אשר קוריאט ואיליה לוי מאוניברסיטת חיפה מצאו שישראלים שאינם דוברי סינית מקשרים בין סימנים במנדרינית לבין המשמעות שלהם טוב יותר ממה שהיה צפוי שיקרה באקראי. כלומר, משהו בסימן, או במילה, מתקשר לנו למשמעות, גם אם באופן לא מודע. אם כך, אולי שפות התפתחו כשהיה מי שזיהה שאנשים מקשרים צלילים מסוימים למונחים או דברים כלשהם, ולכן התחיל לקרוא להם בשמות
החוקרים ששיחזרו את המחקר המקורי ב-2001 אף העלו את ההשערה שהאפקט מעיד על כך שקיימת רמה מסוימת של סינסתזיה בכולנו, שמאפשרת לנו לקשר בין צלילים לתמונות. אם אכן לעירוב החושים הזה היה תפקיד חשוב כל כך בפיתוח השפה, זה רק מלמד אותנו כמה העולם שלנו עשיר ומגוון.
תודה לתומכי הבלוג בפטריאון, ובייחוד לתומכים המובילים: עינבל רמות, מייקל קניגס ומתן רינג. אני מזמין אתכם להצטרף לתמיכה בעלות של כוס קפה בודדת, להרוויח מגוון הטבות ולעזור לבלוג לצמוח. עוד פרטים כאן
הטור שלי מתפרסם גם בדה-מרקר
