למידת שפה היא אחד האתגרים החשובים שעומדים בראשו של כל פעוט. אנחנו יצורים חברתיים, ושפה היא אמצעי התקשורת המרכזי שלנו ומאפשרת לנו להסתדר בעולם בקלות יותר. אך על אף שמדובר במשימה כל כך מרכזית, אי אפשר להתעלם מהעובדה שלא כל הפעוטות משתלטים עליה באותה המהירות. חלקם מתחילים לדבר מגיל קטן, חלקם מגיל מאוחר יותר, חלק מתקשרים המון, גם אם בג’יבריש, וחלק הרבה פחות.
לא מעט מחקרים עד היום ניסו להבין מה יוצר את ההבדלים האלה, ובאופן לא מפתיע, רבים מהם נערכו רק על אוכלוסיות מערביות. אלא שמחקר חדש שיצא בחודש שעבר החליט לתקף את הסוגיה באופן גלובאלי. הם בחנו תוצאות ממבדקים שנערכו על תינוקות בכל רחבי הגלובוס, כולל באוכלוסיות ובשפות נפוצות הרבה פחות, באמצעות מכשיר מיוחד שמודד את כמות האינטרקציות הקוליות שהפעוטות מפיקים, וניסו לבדוק מה משותף לאלה שמברברים יותר בהשוואה לאלה שפחות.
מסתבר שגורמים כמו מצב כלכלי, או סוג השפה, לא השפיעו כל כך על הדיבור של הפעוטות. אך יש גורמים שכן ראו בהם שינויים בדיבור, כך למשל פעוטות שמאובחנים עם אוטיזם, שבה לרוב מופיעות הפרעות בתקשורת, או עם ירידה בשמיעה, שהמשמעות שלה יכולה להיות קליטה של פחות שפה מהסביבה ופחות פידבק עצמי, ולכן למידה איטית יותר, מדברים פחות מאחרים. בנוסף, פעוטות בגיל בוגר יותר (3-4 שנים) משמיעים יותר “קולות דיבור” (ולא רק דיבור קוהרנטי) מאשר תינוקות בני פחות משנה.
אך גורם אחד תופס את העין: ככל שההורים מדברים יותר בסביבת הפעוטות, כך גם אלה מתקשרים יותר ווקאלית. ילדים להורים ברברנים מברברים בעצמם יותר. נשמע, אם כן, שנכון לדבר יותר עם הילדים שלנו ולידם, כך הם יחשפו יותר לשפה וילמדו אותה מהר יותר. יש במחשבה הזו הרבה הגיון, ואנחנו אכן יודעים שחשיפה חוזרת ונשנית לגירויים מאפשרת לנו להתמחות ולהתמקצע בהם טוב יותר כבר מגיל קטן.
אך צריך עדיין להזהר מהמסקנה הזו, משום שהמחקר הזה לא בדק סיבתיות, אלא רק קורולציה, הוא רק מצא קשר בין כמות הדיבור של ההורים לזו של הילדים, אך לא הראה שמה שגורם לפעוטות לדבר יותר הוא לשמוע את ההורים שלהם מדברים. למעשה, יכול להיות שההפך הוא הנכון. ייתכן שדווקא פעוטות שמנסים לתקשר עם ההורים שלהם, גורמים להורים בתורם לנסות לתקשר ולדבר איתם יותר, כלומר דווקא הפעוטות משפיעים על ההורים, ולא ההפך. ייתכן גם שמדובר בגורם שלישי, אולי לדיבור רב יש נטייה תורשתית, ואז מן הסתם להורים שמדברים יותר יוולדו ילדים שנוטים לדבר יותר? (אם כי מחקרים על ילדים מאומצים לא ממש תומכים בכך).
כמו כן, חשוב להבין שיש הבדל בין ברבור בג’יבריש לבין דיבור קוהרנטי בשפה אנושית, והמכשיר במחקרים שנבדקו בודק את הראשון, אך לא את השני. אין לנו היום מספיק מחקר שיכול להעיד שפעוטות שמברברים יותר בג’יבריש ילמדו שפה מוקדם יותר או טוב יותר. לכולכם מוכרים ודאי מקרים של פעוטות שמנהלים שיחה קולחת ושלמה בשפה מומצאת בעוד שבני גילם כבר מסוגלים לתקשר בשפה המובנת לנו. כך שגם אם הקשר בין הדיבור של ההורים לברבור של הפעוטות הוא חזק, עדיין לא ברור עד כמה הוא מעיד על למידת השפה עצמה.
עם זאת, גם אם נכון לעכשיו לא נכון להסיק ממנו מסקנות לדרך שבה אתם מגדלים את ילדיכם, אין ספק שמדובר בממצא מרתק. עצם העובדה שיש קשר בין הדרך שבה ההורים מתקשרים לדרך שבה הילדים לומדים לתקשר הוא דבר נהדר, וכעת חוקרים יצטרכו להכנס לעומק של טיב הקשר הזה ולהסביר מה גורם למה, כדי שכולנו נוכל ללמוד מכך לעתיד. אך מעל הכל, הסיפור הנ”ל שב ומזכיר לנו כמה המוח שלנו גמיש כמה כל דבר שקורה בסביבה משפיע עלינו, מעצב אותנו מחדש, ומאפשר לנו ללמוד.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה ושריתי סקויאר, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל
