דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: אתם מרגישים לאורך זמן את היכולות השכליות שלכם מידרדרות, הזיכרון שלכם נפגע משמעותית, אתם חושדים שאולי יש לכם דמנציה, וכשאתם קוראים על קבוצת המחלות הזו, אתם רואים שהסימפטומים שלכם מתאימים אחד לאחד. אבל אם הייתם יכולים להיכנס למוח שלכם הייתם מגלים שאין לכם דמנציה כלל. נשמע מוזר, אבל זו תופעה אמיתית ומרתקת שנקראת פסאודו-דמנציה.
מטופלים כמו אלה שתיארתי לעיל מגיעים לרופא עם שלל תלונות שמוכרות אולי לכל מי שיצא לו להכיר חולה אלצהיימר, כמו ירידה בזיכרון, ירידה ביכולת להתרכז וקשיים בניהול ובארגון. אלא שבעוד אצל חולי דמנציה תאי המוח מתים בהדרגה וגורמים להידרדרות השכלית, אצל אותם מטופלים תאי המוח לא מתים. מה שגורם לאותה פסאודו-דמנציה אלו בדרך כלל הפרעות פסיכיאטריות נלוות, כמו דיכאון, חרדה, מאניה או פסיכוזות.
אדם בלתי מיומן עשוי לחשוב שעומד לפניו חולה אלצהיימר, אולם חשוב מאוד לזהות שהחולה שמולנו אכן לא סובל מדמנציה אמיתית, גם משום שבפסאודו-דמנציה אפשר לטפל, וגם כדי שהחולה לא יעבור כל מיני פרוצדורות רפואיות שהוא לא באמת צריך. אפשר לחשוב שהאבחנה בין דמנציה לפסאודו-דמנציה אינה קשה, משום שכל מה שהרופא צריך לעשות הוא לחפש סימנים לדיכאון או לחרדה. אבל הרבה פעמים דיכאון וחרדה אופייניים גם לאנשים שסובלים מירידה קוגניטיבית ומסוגים שונים של דמנציה, כך שהתמונה מורכבת יותר.
אחד הסימנים לכך היא שהאדם עצמו עוסק במצבו השכלי כל הזמן. כפי שסיפרתי בעבר, חולים בדמנציה פחות מודעים לכך שהתפקוד שלהם ירד ושמשהו לא בסדר אצלם. לעומתם, מטופלים עם פסאודו-דמנציה מודעים יותר למצבם, הוא גורם להם דאגה וחרדה רבה, והם עוסקים בו הרבה. כך למשל, ישנם מקרים רבים שבהם הם אכן מראים זיכרון שמידרדר והולך, אך דווקא כששואלים אותם על ה”דמנציה” שלהם, הם זוכרים אותה טוב ומסוגלים לספר עליה בפרטי פרטים. בנוסף, ומכיוון שלהפרעות רבות יש בסיס תורשתי, היסטוריה משפחתית יכולה ללמד את הרופא שהאדם שעומד מולו לא סובל מדמנציה.
מאחר שבפסאודו-דמנציה אין מוות מתמשך של תאי המוח כמו זה שיש בדמנציה, אלא הגורם הוא מצב פסיכיאטרי, טיפול באותו מצב יכול לשפר משמעותית את הבעיות הקוגניטיביות. יש מחקרים שמראים שהן טיפול תרופתי בנוגדי דיכאון והן טיפול פסיכותרפי יכולים לעזור, למשל, בטיפול בבעיות הזיכרון. עם זאת, ישנם מחקרים אחרים שמראים שהתמונה לא כל כך אידיאלית, ושלמרות הטיפול, חלק מהבעיות הקוגניטביות יכולות להשאר לאורך זמן.
עצם המחשבה על כך שהפרעה פסיכיאטרית יכולה לגרום לתסמינים שנראים כמו דמנציה היא מדהימה, והיא מזכירה לנו שוב שגם הפרעות כמו דיכאון וחרדה הם לא “בעיה בנפש”, אלא פגיעה שמתרחשת במוח שלנו, בדיוק כמו במחלות נוירולוגיות. אלא שבניגוד למחלות כמו אפילפסיה או פרקינסון, עם הפרעות פסיכיאטריות מגיע מטען של יחס בעייתי מצד החברה כלפי מי שסובל מהן בגלל אותן דעות קדומות, שנובעות מההסתכלות על “בעיות בנפש” אחרת מאשר על “בעיות במוח”, בעוד בעצם נראה ששתיהן מגיעות מאותה מערכת עצבים.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, מייקל קניגס ושרה עטיה, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
