חיזור היא תופעה נפוצה מאוד בעולם הטבע. היא הדרך שבה בעל חיים מסוים מראה למושא החיזור שלו שהוא מעוניין בו בתור שותף להבאת צאצאים, ובמקביל מציג את יכולותיו ומנסה לשכנע את אותו מושא חיזור שהוא יכול להיות שותף טוב להבאת צאצאים. בין אם משום שהוא בריא יותר, חזק יותר, מושך יותר, מה שאמור להגדיל את הסיכוי שהצאצאים המשותפים ישרדו בטבע, יהיו מוצלחים יותר ויוכלו להביא צאצאים בעצמם.
באופן מעניין, ברוב המוחלט של המקרים בטבע הזכר הוא זה שמחזר אחר הנקבה, והיא זו שמחליטה האם להענות לחיזוריו או לא. זכרים יכולים להתהדר באיברים יפיפיים, להפגין יכולות מורכבות ואף להלחם אחד בשני ולהסתכן בפציעה ואף במוות, רק כדי לזכות באהדתה של נקבה. אולם מדוע זה ככה? מדוע למרות המורכבות והשוני הרב של החיזור בין המינים השונים, דבר אחד נשאר כמעט תמיד קבוע, והוא שהזכר מחזר והנקבה בררנית?
התיאוריה הרווחת כיום טוענת שהסיבה לכך היא “מה שכל צד מביא” ליצירת הצאצא. ההפרייה נוצרת כתוצאה ממפגש בין תאי המין של שני המינים, הביצית של הנקבה ותא הזרע של הזכר. עם זאת, שני התאים הללו מאוד מאוד שונים אחד מהשני.
הזרע הוא תא “זול” מאוד, הוא אינו מכיל כמעט כלום, בעיקר את המטען הגנטי וכן “מנועי אנרגיה” (המיטוכונדריה) המאפשרים לו לנוע ולחפש את הביצית. זכרים מייצרים אותם במספרי עתק לאורך רוב חייהם, כל גבר יכול לייצר במהלך חייו מספיק תאי זרע כדי להפרות את כל הנשים בעולם. לעומתם, הביצית היא תא “יקר” מאוד. מלבד המטען הגנטי, היא מכילה אלמנטים חשובים מאוד המשמשים את העובר בשלביו הראשונים לאחר ההפרייה כמו מולקולות רנ”א, חלבונים חשובים וחומרים מזינים. בניגוד לתאי הזרע, נקבות נולדות עם מספר נתון של ביציות ולא מייצרות ביציות חדשות לאורך החיים. כדי להמחיש את ההבדל בין התאים, הביצית היא התא הגדול ביותר בתאי גוף האדם, בעוד שתא הזרע הוא התא הקטן ביותר.
מכיוון שלזכרים יש תאים זולים שהם יכולים לייצר כל הזמן, בעצם, בפרט במינים פוליגמיים, הזכר יכול להרשות לעצמו “להתפשר” לעיתים ולהפרות נקבות “פחות מוצלחות אבולוציונית”, משום שהוא לא מפסיד הרבה בכך. לעומת זאת, הנקבות לא יכולות להרשות זאת לעצמן, יש להן כמות מוגבלת של ביציות, ואם הן לא יופרו על ידי הזכרים הטובים ביותר, זה יהיה בזבוז של ממש. ומאחר שלנקבות יש “יותר מה להפסיד”, הן הופכות להיות הבררניות יותר, והזכרים נאלצים להרשים אותן כדי לזכות באפשרות להפרות אותן.
עם זאת, לא בכל עולם החי זה המצב. יש בעלי חיים שבהם דווקא הנקבה היא זו שמחזרת, בעוד הזכר הוא הבררן. זה קורה במקרים שבהם הזכר מקריב יותר מאשר הנקבה. דוגמה אחת לכך היא סוסוני הים. בחיות אלו הנקבות מפרישות את ביציותיהן לכיס מיוחד הנמצא אצל הזכר, והוא מפרה אותן ונושא אותן איתו. למעשה אצל סוסוני הים הזכר הוא זה שעובר את ההריון, ולכן הוא זה שמשקיע יותר משאבים, ואכן במין זה הנקבות הן אלו שמחזרות אחר הזכרים.
המצב מסובך אפילו יותר ברגע שבוחנים מה קורה בקרב בני אדם. ההתפתחות המסיבית של המוח האנושי הובילה ליצירת סביבות חברתיות מורכבות הרבה יותר ממה שניתן לראות ביתר עולם החי. לכן מנהגי חיזור ומציאת בני זוג מושפעים הרבה יותר מהסביבה התרבותית וההקשרים חברתיים שיכולים להיות שונים מאוד בין חברה לחברה ובין תקופות בהיסטוריה. בנוסף, המונוגמיה מטשטשת את הפערים בין המינים יותר, משום שהיא יוצרת מצב בו גם הזכר מתחייב כל חייו להביא צאצאים עם נקבה אחת בלבד, לכן גם הוא עצמו צריך להיות בררן. לכן לא כל תופעה שאנחנו רואים אצל בעלי חיים בהכרח מעידה כיצד בני אדם צריכים להתנהג אחד עם השני, גם לא כשמחפשים בני זוג.
יום אהבה שמח לכולם!
צילום: רוז מקדונל, מתוך “אהבה וידידות”.