“בעצב תלדי בנים” גזר אלוהים על חוה בעת הגירוש מגן העדן. ואכן, לידה אצל בני אדם היא קשה מאין כדוגמתה. בעוד שבעולם החי, כולל אצל קרובינו קופי האדם, תהליך הבאת הצאצאים אינו כה מורכב והנקבות עוברות אותו בקלות, אצלנו מדובר בתהליך ארוך, קשה, כואב ומסוכן. בניגוד לחיות אחרות, בבני אדם היולדת צריכה סיוע בתהליך. התמודדות עם לידה לגמרי לבד היא מסוכנת ומלווה בשיעורי מוות גבוהים. הסיבה המרכזית לכך שלידה בבני אדם היא קשה כל כך היא המוח. תינוקות אנושיים נולדים עם מוח גדול וכתפיים רחבות יחסית לבעלי חיים אחרים, ולכן המעבר בתעלת הלידה הוא לחוץ וקשה. אבל תיאוריה מעניינת שנדבר עליה היום מציעה שלעובדה שלידה אנושית היא כל כך קשה דווקא הייתה חשיבות רבה מאוד בפיתוח החברתיות אצל ההומנינים המוקדמים ביותר.
לפני 4 מליון שנה, הרבה לפני שהאדם הראשון הלך על פני כדור הארץ, התפתחו האוסטרלופיתקוס, שנחשבים כיום לאחת החוליות המשמעותיות שמקשרות בין האדם לאב הקדום המשותף שלנו עם השימפנזה. האוסטרלופיתקוס המפורסמת ביותר היא לוסי, שהתגלתה באתיופיה ב-1974. לוסי דומה במובנים רבים לשימפנזה, יש לה נפח מוח קטן מאוד למשל, אבל במובנים אחרים לאדם, למשל בכך שהיא הולכת אך ורק על שתיים. למעשה, האוסטרלופיתקוס היו היצורים המוקדמים ביותר המוכרים לנו שהגוף שלהם בנוי במיוחד רק להליכה על שתיים.
כדי לשאת את כל המשקל שלה על שתי רגליים בלבד, עצם האגן של לוסי לא הייתה יכולה להיות כמו זו של קופי אדם אחרים, היא שינתה את צורתה כך שתוכל להחזיק את משקל הגוף. אולם, כשעצמות האגן השתנו, כך גם תעלת הלידה. החוקרת האמריקאית קארן רוזנברג טוענת שבעקבות השינוי הזה גם היילודים של האוסטרלופיתקוס לא עברו בתעלה בקלות, ולכן גם היולדות של האוסטרלופיתקוס סבלו מלידה קשה, כמו שניתן לראות באיור המצורף כאן משמאל
אבל כאן מגיע הסיפור לחלק המעניין, משום שאם אצל האוסטרלופיתקוס הלידה הייתה קשה, זה אומר שלוסי, לדוגמה, לא יכלה להוליד ילדים ללא עזרה חיצונית. אבל עזרה שכזו מחייבת יחסים חברתיים, ומחייבת שיתוף פעולה. אנחנו יודעים שחברתיות ושיתוף פעולה בין פרטים היו אחד הדברים שגרמו לאדם לשגשג. כשאנחנו חושבים על האדם הקדמון משתף פעולה, אנחנו נוהגים לדמיין גברים שעובדים ביחד כדי לצוד איזשהי חיה ענקית. אבל נראה שעוד הרבה לפני שאחד מאבותינו החל לצוד, אמהותינו כבר למדו לשתף פעולה, ולסייע זו לזו בתהליך הלידה הקשה, ואת כל זה הן עשו עם מוח שקטן פי 3 מגודל המוח שלנו. מדהים, לא?
לתיאוריה של רוזנברג יש גם מבקרים ומתנגדים, אך אין ספק שהיא מעלה נקודה חשובה. יש חשיבות גדולה לכך שלידה אצל בני אדם היא קשה מאוד. היא מאפשרת לחלק גדול מהתפתחות המוח להתרחש כבר ברחם, ובכך היילוד יוצא לעולם עם מוח לא קטן. נראה שהשינוי הזה היה חלק מתהליך מרכזי שהפך אותנו להולכים על שתיים, סייע לנו לכבוש נישה מיוחדת בתוך העולם, לשרוד ולשגשג, וגם לימד את ההומינינים המוקדמים את חשיבותה של שיתוף פעולה, ואולי היה צעד ראשון בדרך ליצירת האדם החברתי שאנחנו כיום.
אהבתם את הפוסט? תמכו בבלוג בפטריאון ועזרו לי להביא לכם עוד תוכן מעניין!
תעלת הלידה של אדם (מימין), שימפנזה (משמאל), ושל לוסי עם ראש היילוד בתוכם להשוואה.
Rosenberg and Trevathan, BJOG, 2003