השבוע חל יום המודעות הבינ”ל למחלת האיידס. המחלה הקשה הזו נחשבת למגפה של ממש ברחבי העולם ותפוצתה עדיין אינה בירידה. באפריקה ישנן מדינות רבות בהן עשרות אחוזים מהאוכלוסיה נושאים את נגיף ה-HIV שגורם למחלה, וגם בישראל מצטרפים למעגל הנשאים מאות בני אדם מדי שנה. היעד שאותו תוקף הנגיף הוא מערכת החיסון, אולם אחד האיברים המרכזיים שסובל כתוצאה מכך, הוא דווקא המוח.
נגיף ה-HIV חודר למוח כמעט מיד לאחר ההדבקה (ומהסיבה הזו נשאים רבים סובלים מדלקת קרום המוח או דלקת ברקמת המוח עצמה בעקבות ההדבקה). הנגיף תוקף את תאי מערכת החיסון שיושבים במוח, המיקרוגליה, ומשנה את פעילותם. הוא מסוגל לגרום להם לשחרר חומרים שגורמים בצורות שונות לנזק נרחב במוח ולמוות של תאי העצב.
מכיוון שתאי העצב במוח מתים, היכולות המוחיות של נשאי HIV וחולי איידס נפגעות. יש מנעד רחב מאוד של דרגות חומרה ושל סוגים שונים של יכולות קוגניטיביות שנפגעות אצל חולים שונים. נהוג לחלק את החולים לשלוש קבוצות:
- חולים “אסימפטומטיים” שמתפקדים כרגיל בחיי היומיום ללא בעיות. עם זאת, לעיתים קרובות ניתן לזהות אצלם ירידה בתפקוד במבחנים נוירולוגיים ופסיכולוגים.
- חולים עם הפרעה מתונה, שפוגעת בתפקוד בחיי היומיום אך בעיקר ביכולות ספציפיות של המוח וברמה יחסית קלה.
- חולים שלקו בדמנציה הנובעת מ-HIV. במצב זה הפגיעה במוח היא רחבה מאוד וגורמת לשורה ארוכה של תסמינים וקשיים ביכולות שונות ורבות של המוח, החל מפגיעה במערכת המוטורית, דרך בעיות זכרון, קשב וריכוז, ועד לבעיות בשפה ובלמידה, לדכאון ולחרדה.
יש הרבה חפיפה בתסמינים בין דמנציה הנובעת מ-HIV לבין מחלת האלצהיימר, ולכן האבחון של המחלה עשוי להיות מאתגר. ההבדל המשמעותי הוא שהרבה פעמים יש פגיעה באזורים שקשורים לתנועה (כמו למשל גרעיני הבסיס, שנפגעים גם בפרקינסון), דבר שמתרחש באלצהיימר רק בשלבים מאוחרים יותר.
כיום, הידע הרב שיש לנו על המחלה אפשר לפתח תרופות שמקלות במצבים רבים על התסמינים המוחיים של המחלה. בייחוד במקרים בהם האבחון התבצע בשלב מוקדם, מה שאפשר להתחיל לטפל בנגיף לפני שהוא גרם לנזק רב.
עם זאת, עדיין יש מרחק רב עד לפיתוח של תרופה שתחסל את האיידס. כפי שכתבתי בעבר על סרטן מלחמה בנגיף ה-HIV היא בעצם מלחמה בברירה הטבעית ובחוקי האבולוציה. הנגיף משתכפל בקצב רצחני וצובר המון מוטציות כל הזמן, רוב המוטציות אינן טובות לו, ויובילו למותם של הצאצאים, אולם מספיק שבפעם אחת תיווצר מוטציה שתעזור לנגיף להתגבר על אחת התרופות, וכבר כל צאצאיו של אותו נגיף יהיו חזקים יותר. מהסיבה הזו קשה כל כך להכריע את הנגיף לחלוטין, אך טיפול תרופתי קבוע ומתאים יכול לשפר משמעותית את איכות החיים של הנשאים והחולים, ולהאריך את חייהם בעשרות שנים.
גם לכל אחד מאיתנו יש תפקיד במיגור האיידס מהעולם. אם נכיר את המחלה, נהיה מודעים לדרכי ההפצה שלה ונמנע מפעולות כמו מין לא מוגן או שימוש בכלים חדים שיכלו לבוא במגע עם דם של חולים (סכינים, מזרקים ועוד), נוכל גם אנחנו לתרום את חלקנו במאבק נגד אחת המגפות הקשות שהדור שלנו יודע.
