ילדות קשה מסוכנת לבריאות – האמירה הזו אולי לא תפתיע אתכם, אבל בשנים האחרונות מתברר כי ההשפעות האפשריות של הפרעת דחק פוסט-טראומטית שהתפתחה בילדות על החיים הבוגרים הן גדולות משחשבנו. כך למשל, מי שחוו אירועים מטלטלים בילדותם נמצאים בסיכון גבוה יותר למחלות שלכאורה נראה שאין קשר בינם לבין הטראומה, מחלות שמאובחנות בגיל מבוגר, לעתים עשורים רבים לאחר אותם אירועים קשים, כמו צהבת, סרטן ומחלות ריאות. מעל הכל, תוחלת החיים של מי שעברו ילדות קשה קצרה יותר, לעתים אפילו ב-20 שנה.
מדוע זה קורה? יש לא מעט השערות. האחת מפנה אצבע לעבר המערכת שמעבירה אותנו להתמודדות עם מצבי חירום. אם אנחנו הולכים ביער ונתקלים בנמר, למשל, אנחנו צריכים לשנות לחלוטין את סדרי העדיפות בגוף כדי להתמודד עם הסכנה. לדוגמה, הרבה יותר אנרגיה תועבר לשרירים והדבר ייעשה בין היתר על חשבון מערכת החיסון ומערכת העיכול. מה לעשות, במפגש חזיתי מול נמר הרבה יותר חשוב באותה נקודה להיות מוכנים למאבק מאשר לעכל את ארוחת הערב או להילחם בצינון שתקף אותנו.
התעדוף הזה נוצר מתוך הבנה שהאיומים שאנו עומדים בפניהם מוגבלים בזמן. אלא שאנשים שחוו טראומות בילדותם מוצאים את עצמם פעמים רבות בתוך “מצב חירום מתמשך”. הגוף, בסיטואציה הזו, ממשיך לפגוע בתעדוף מערכות השגרה, ולטווח הארוך זה עלול להיות מסוכן. אגב, גם הסיבה, אגב, שבגללה בתקופות לחץ (למשל בתקופת מבחנים או ברגע מכריע בעבודה), אתם חשופים הרבה יותר למחלות.
טראומה בגיל צעיר אינה מנת חלקם של בני אדם בלבד. חוקרים הראו שהיא יכולה להשפיעה גם על קופים אחרים. למשל, תוחלת החיים של בבונים שסבלו מילדות קשה נוטה להיות נמוכה יותר בכעשר שנים. מאידך, בחודש שעבר התפרסם מחקר מפתיע ובו תועדו גורילות שחוו אירועים מטלטלים בצעירותן וחיות בטבע וממנו עולה כי תוחלת החיים שלהן זהה לזו של גורילות שלא חוו טראומה. יתרה מכך, נמצא כי זכרים שעברו יותר משני אירועים טראומתיים בצעירותם והגיעו לבגרות דווקא חיים יותר שנים מזכר ממוצע.
מה מסביר את הממצא המדהים הזה? אין תשובה חד-משמעית, אך החוקרים העלו מספר השערות: ראשית, הגורילות חיות בשמורת טבע מוגנת שבה הן לא מאוימות על-ידי טורפים אחרים ולא סובלות מתחרות על מזון. ייתכן כי שתי עובדות אלה מאפשרות להן להגיע לתוחלת חיים רגילה למרות הטראומות. שנית, ייתכן שהמערכת החברתית החזקה של הגורילות מספקת תמיכה עבור גורים שחוו ילדות קשה. באשר לזכרים שעברו יותר משני אירועים טראומטיים וחיו יותר – החוקרים הדגישו כי גורים רבים שעברו טראומה לא מגיעים לבגרות, ולכן ייתכן שמי שכן שרדו הם מלכתחילה זכרים חזקים יותר שמסוגלים להתמודד עם ההשלכות הרפואיות, הפיזיות והנפשיות של הטראומה טוב יותר.
קשה מאוד להקיש בשלב זה מהמחקר על הגורילות לנעשה בבני אדם, אך בהינתן שהתמודדות עם טראומה היא סוגייה שמשוועת לפריצות דרך משמעותיות, אולי יש כאן כיוון ופתח לאופטימיות.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה ושריתי סקויאר, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
