יש לי חברה שהציבה לעצמה כמטרה לשפר את הגמישות. כל אימוני הכושר שלה מכוונים לכך – היא מתמקדת ביוגה ועושה מתיחות כל היום. אבל בעוד שהיא עדיין מתקשה לעמוד ולהגיע עם היד לכף הרגל כשהרגל ישרה וניצבת ב-90 מעלות לרצפה – אחיינה בן החצי שנה מקרב בקלילות את כף רגלו לפיו, ומנשנש את אצבעותיו. אז מה קורה שם שמאפשר לעולל שכמותו לבצע מה שנראה כמו משימה בלתי אפשרית עבור מבוגר?
אם תשאלו את אותה חברה, היא תשיב שכולנו נולדנו גמישים מאוד אך לא השכלנו לשמור על הגמישות, ולכן היא אבדה לנו. אבל האמת היא שאובדן הגמישות הוא תוצאה של תהליך פיזיולוגי אחר, הקשור בהתפתחות מבנה השלד והרצועות.
מערכת התנועה של הגוף מבוססת על שיתוף פעולה בין השרירים לעצמות השלד. השלד אחראי לייצוב הגוף, וגם מגן על האיברים הפנימיים – אך במקביל הוא גם מאפשר את תנועת השרירים השונים הנעים כנגדו. קיים הבדל מהותי בין שלד של תינוק לשלד של אדם בוגר. בעוד שבגופו של מבוגר ישנן 206 עצמות – שלד של תינוק כולל כ-300 עצמות, כמעט פי 1.5 ממספר העצמות של אדם בוגר.
ההבדלים במבנה השלד נובעים מן העובדה שהשלד שלנו ממשיך להתפתח גם אחרי הלידה. כל מי שיצא לו ללטף ראש של תינוק, יודע שעצמותיהם של תינוקות רכות יותר. במקום עצם אחת גדולה וקשיחה, אצל תינוקות יהיו על פי רוב מספר עצמות קטנות, קצרות ורכות. בין העצמות הללו ישנו סחוס גמיש. כשהתינוק יגדל כל המבנה הזה יתאחה לעצם אחת, אבל עד אז זהו מבנה גמיש הרבה יותר שמאפשר לתינוק לבצע תנועות שאתם יכולים רק לדמיין. אותה גמישות היא גם הסיבה שבגללה לפעמים אצל תינוקות עצמות מתכופפות ורק אז נשברות, בעוד שאצל אדם מבוגר הן פשוט נשברות.
אבל אלה לא רק העצמות שמאפשרות את הגמישות, אלא גם הרצועות המחברות ביניהן. הרצועות הן מבנים ביולוגיים העשויים מרקמת חיבור, וקושרים בין שתי עצמות. קל מאוד לדמיין אותן כרצועות גמישות מלאכותיות, כגון אלה שפיזיותרפיסטים משתמשים בהן, שקשורות לשני עצמים דוממים. כיוון שהרצועות בגופם של תינוקות רפויות יותר, של להן יותר מרווח להימתח וכך לאפשר לאיבריהם של תינוקות טווח תנועה גדול יותר מזה של מבוגר.
אין לבלבל את הגמישות הכללית של תינוקות עם התופעה הנפוצה של "גמישות יתר", אף שזו אכן מאובחנת בדרך כלל בגיל צעיר מאוד. אנשים בעלי גמישות יתר מסוגלים לבצע תנועות בטווח רחב בהרבה מאדם ממוצע. אצל חלקם מדובר בגמישות של מפרקים מסוימים, בעוד שאצל אחרים התופעה רחבה הרבה יותר. גמישות יתר קיימת בצורות שונות בלמעלה מ-10% מהאוכלוסייה (אם כי ההערכות אינן ממוקדות). היא נובעת ממגוון סיבות, בהן גורמים תורשתיים. בעוד שרבים מבעלי גמישות יתר מנהלים חיים רגילים, התופעה עשויה לערב תסמינים נוספים.
אז לא, הסיבה שאתם לא גמישים כמו שהייתם בתור תינוקות אינה קשורה במשטר האימונים, אלא חלק מהדרך שבה הגוף שלנו מתפתח. השינויים שהוזכרו כאן מסתיימים סביב גיל עשר, שבו גם האחיינים שלכם כבר יתקשו הרבה יותר להעביר את הרגליים מאחורי הראש.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, יובל שער, בני גויכמן, תמר כהן ורועי וקראט, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
הצטרפו לרשימת התפוצה של הבלוג וקבלו את התכנים ישירות למייל

אילוסטרציה: Getty images
לא אשכח את קלרה לנדאו-בונדי, מורתי לבלט, לפני למעלה מ- 50 שנים, והמתיחות, השפגטים… ויי, כמה סבלנו.