כשאתם שומעים את הלהיט “נשבע לך לא בוגד, בחייאת עיוני לא בוגד”, מה המחשבה הראשונה שעולה לכם בראש כלפי אותו בחור? כמעט כל מי ששאלתי אותו אמר בלי לחשוב פעמיים: “הוא בוגד”. זאת למרות שהוא אומר בדיוק ההפך.
זוהי רק דוגמה אחת מתופעה מאוד מוזרה ומרתקת שחשובה לכל מי שמשתמש במילה “לא”. אנשים נוטים לשכוח ולבטל שלילות, כך שכשהבחור מעיד על עצמו שהוא “לא בוגד”, אנחנו ניטה לזרוק את ה”לא” החוצה, ונשמור בזכרון דווקא את ההפך הגמור: הוא כן בוגד.
בניסוי מפורסם שערכה ד”ר רות מאיו, היא נתנה לנבדקים תיאורים כגון “דן הוא אדם מסודר” או את השלילה שלהם: “דן הוא לא אדם מסודר”, ולאחר מכן משפטי סיטואציות, כגון “הבגדים של דן מקופלים בקפידה בארון שלו”. הנבדקים נתבקשו להגיד האם הסיטואציות מתאימות לתיאור של דן או לא. מסתבר שכאשר התיאור ניתן בשלילה (“לא אדם מסודר”), הנבדקים היו פחות מדויקים וענו לאט יותר.
כשערכו להם בהמשך מבחן בו היה עליהם לזכור מה התכונות שהוצגו בפניהם קודם, הרבה מאוד נבדקים זכרו תיאורים עם שלילה כתיאורים ללא שלילה. כלומר הם הפכו את דן מאדם לא מסודר לאדם מסודר!
מדוע זה קורה? לטענת מאיו ועמיתיה, במקום לשמור במוח את הביטוי “לא בוגד” כמקשה אחת, אנחנו שומרים אותו בשתי שכבות, המילה “בוגד” היא הליבה של הביטוי, והמילה “לא” היא תיוג של שלילה שמצטרף אליו. כאשר זו תבנית השמירה שלנו, קל מאוד לבצע הפרדה בין שני המושגים, וכשזה קורה, לא מפתיע שדווקא מושג הליבה נשמר בעוד שהתגית שמוצמדת אליו נעלמת, וכך “לא בוגד” הופך ל”בוגד”.
עצם העובדה שאנחנו אומרים משהו אחד אבל הקהל מבין את ההפך הגמור הוא אבסורדי, אבל יש לכך השפעה מאוד חשובה על אנשי ציבור שדואגים לתדמיתם. הדוגמה המפורסמת ביותר ל”נשבע לך לא בוגד” של החיים האמיתיים היא של נשיא ארה”ב לשעבר ביל קלינטון. לאחר שהתפוצצה פרשת מוניקה לוינסקי עמד קלינטון מול המצלמות וסיפק את ההצהרה המפורסמת “לא קיימתי יחסי מין עם האישה הזו”. על אף שהמשפט הפך לאיקוני, הוא גרם לציבור להאמין שבדיוק ההפך קרה.
אז איך כן עושים את זה נכון? אפשרות אחת היא לא להשתמש בשלילה. מאיו כתבה “במקום להגיד ‘אני לא אשם’, אמרו ‘אני זכאי'”. כך מילת הליבה שנשמרת היא “זכאי”, שהיא בדיוק המסר שאותו רוצים להעביר. כשבנימין נתניהו, שידוע כאמן תקשורת מעולה, נדרש לבצע הכחשה הוא טבע את המשפט “לא היה כלום כי אין כלום”. זו דוגמה קצת שונה לשימוש בשלילה, אבל היא מצוינת משום שמילת הליבה היא “כלום”, וכך גם אם נשכח את השלילה, המסר עדיין מועבר.
עם זאת, אנשי ציבור יודעים לנצל את התופעה גם לטובתם על ידי הכחשת אירועים שדווקא היו יכולים להיטיב עם התדמית שלהם. דוגמה שמצאתי מהזמן האחרון היא של הפרשן עמית סגל, שמטפח סביבו לאחרונה תדמית של “הפרשן הימני שעומד לבד נגד התקשורת השמאלנית”. סגל פרסם פוסט בפייסבוק בו הוא מכחיש שמועה שהדיחו אותו מהשתתפות ב”אולפן שישי” ומדגיש שימשיך להביע את דעתו בשידור. אלא שהמשפט “לא מנעו ממני לדבר בחדשות”, כשה”לא” נשכח מהר מאוד, גורם לקהל לזכור את ההפך ומחזק את הקו שבו סגל הולך. אך זה לא קורה רק בפוליטיקה. כשניקול ראידמן הכחישה לאחרונה שיש רומן בינה לבין אקי אבני, סביר להניח שהיא רצתה לגרום לנו להאמין שאולי רומן כזה דווקא כן התרחש.
ההתנהגות המעניינת הזו צריכה לשבת בתודעה אצל כל מי שרוצה להעביר מידע או מסרים, אך גם לצד השני, להמונים שהמידע מופנה אליהם. לעיתים טריקים כאלו נעשים כדי להשפיע על דעתכם, והכרות איתם תסייע לכם לראות את העולם בעיניים פקוחות יותר ולקבל החלטות בצורה יותר רציונלית.
