“לאדם יש שתי קיבות” אומרת הקלישאה הידועה, “קיבה אחת לאוכל, וקיבה שניה לקינוחים”. אלא שהבדיחה הזו לא כל כך רחוקה מהמציאות. כולכם בוודאי אכלתם בחייכם ארוחות דשנות שמילאו אתכם לחלוטין, כך שלא יכולתם לחשוב אפילו לקחת עוד ביס אחד קטן, אבל איכשהו ברגע שהוציאו את הקינוחים לשולחן, פתאום התאבון שלכם חזר, ולקחתם לכם מנה גדולה ומתוקה של עוגה או גלידה. אז איך זה יכול להיות שיש לנו תמיד עוד מקום בבטן בשביל קינוח? ובכן, מסתבר שהאשמה היא פחות במערכת העיכול, ויותר במוח שלנו.
אם אנחנו נתקלים בגירוי מסוים פעם אחר פעם, התגובה שלנו אליו תלך ותיחלש, ומנגנון החיזוק החיובי במוח (שמפריש דופמין) יפעל פחות ופחות כל פעם. אם תקשיבו לשיר חדש ומעולה, בשמיעה הראשונה או השנייה אתם תרעדו או תתלהבו ממנו. אבל אם תשמעו אותו עשרות פעמים ברצף, זה כבר לא ירגיש אותו הדבר.
אותו הדבר קורה באוכל. כשאנחנו אוכלים את אותו המאכל ביס אחר ביס, בשלב מסוים נמאס לנו ממנו. אבל אם נאכל עכשיו משהו אחר, פתאום דווקא התאבון יחזור. ניסויים מוקדמים שנערכו כבר בשנות השמונים הראו שאם נותנים לאנשים לאכול מאכל מסוים, ואחרי שהם מסיימים נותנים להם מנה נוספת מאותו המאכל, הם הרבה פחות מעוניינים לאכול אותו מאשר אם נותנים להם מאכל אחר לגמרי.
יש למנגנון הזה חשיבות די גדולה, קודם כל משום שהוא מאפשר לנו להתייחס פחות ופחות לגירויים שחוזרים על עצמם. אם בכל פעם שהייתי שומע את השיר האהוב עלי הייתי מתמלא באותה תחושה מדהימה, לא הייתי רוצה להפסיק לשמוע אותו אף פעם, ואז הייתי מבלה את כל היום בהאזנה לאותו השיר.
אך מעבר לכך, בהקשר של אוכל יש למנגנון חשיבות נוספת. אם אכילת מאכל אחר תפתח לנו את התאבון, אז נאכל הרבה יותר סוגי מאכלים בארוחה אחת, והמשמעות היא שנחשף להרבה יותר סוגים שונים של נוטריינטים וחומרים מזינים שחשובים לגוף שלנו, בפרט משום שלרבים מהחומרים הללו יש טעם שונה אחד מהשני כך שאנחנו תמיד מרגישים שמעניין לנו בפה, ויכולים לקבל מרכיבים רבים מהתזונה שלנו בארוחה אחת. ואכן, אנשים שאכלו ארוחה בת ארבע מנות שבה כל מנה הייתה שונה, אכלו 60% יותר אוכל מאלה שאכלו ארוחה בת ארבע מנות שכל המנות בה היו זהות.
באופן מעניין, מחקרים הראו שהאפקט הזה הרבה פחות חזק אצל בני הגיל השלישי, אלה יכולים להרגיש את אותו רצון לאכול את אותה המנה גם אחרי שהם אכלו מלוא הצלחת. על אף שיש לא מעט השערות, בין היתר כאלה שקשורות לשינויים בתפיסה החושית ובקולטנים עצמם עם הגיל, אין לנו עדיין הסבר מספק שיכול להבהיר מדוע התופעה פחות רווחת בגיל מבוגר.
בעולם המודרני, שבו האוכל שאנחנו אוכלים הוא יותר ויותר רב גוני, התופעה הזו הופכת להיות משהו שחשוב לשים אליו לב. אם אתם סועדים בבופה, עושר המנות הרב עשוי לגרום לכם להעמיס עוד ועוד אוכל על הצלחת ולצאת בסופו של דבר עם כאב בטן ולתהות למה המוח לא סימן לכם שהקיבה מלאה. אפשר לנצל את ההיכרות עם המנגנון הזה במקרה שרוצים לאכול פחות או לאכול יותר. אז אם הילדים שלכם לא גומרים מהצלחת, נסו בפעם הבאה לגוון להם יותר את המזון. וזכרו, זה לא שיש לכם קיבה נפרדת לקינוחים, זה המוח שלכם שאוהב מזון מגוון כמה שאפשר.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה, תומר כהן ושריתי סקויאר, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות ותכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
