כל ילד מגלה בשלב מסוים בחייו שזה לא ממש אפשרי לדגדג את עצמך. בעצם, מה שיוצר את הרגישות הגבוהה לדגדוג, ואת התגובה האופיינית בעקבותיו (צחוק, התקפלות מהירה), הוא אלמנט ההפתעה. הסיבה שאנחנו לא יכולים לדגדג את עצמנו היא כי המוח שלנו יודע לחזות בדיוק איפה ומתי נדגדג את עצמנו, ומכיוון שאיננו מופתעים, לא משנה כמה ננסה לדגדג את עצמנו, לעולם לא נגיב כמו במצב שבו מישהו אחר מדגדג אותנו.
אבל מסתבר שבסכיזופרניה המצב הוא קצת שונה. אצל חולים עם סימפטומים סכיזופרניים נפגעת המודעות לתנועות שלהם עצמם. ההזיות והחזיונות שאופייניים למחלה הזו מערבים גם מצב שבו החושים (כולל חוש המגע) מתערבלים. המוח לא מצליח לחזות את התנועה שהידיים מבצעות, ובגלל זה הדגדוג מפתיע, וסכיזופרנים יכולים לצחוק מהדגדוגים שהם עצמם גורמים להם.
במחקר שנערך לפני שנתיים בצרפת, חוקרים נתנו לסטודנטים למלא שאלונים שאמורים לאבחן נטייה לסכיזופרניה. לאחר מכן הסטודנטים התבקשו לדגדג את עצמם. הסתבר שאלה שהתגלו כבעלי נטייה גבוהה יותר לסכיזופרניה הגדירו את החוויה כמדגדגת הרבה יותר מאשר שאר הסטודנטים.
הניסוי הזה עדיין לא מבטיח שכל מי שמצליח לדגדג את עצמו יהיה בסיכון לפתח סכיזופרניה, אבל הוא מעניין מאוד, וייתכן שביום שבו נבין מה קורה במוח בזמן דגדוג, נוכל להבין קצת יותר טוב מה מתרחש במוחם של חולי סכיזופרניה, ואולי גם לפתח טיפולים חדשים למחלה הזו.
