לרגל הבחירות אנחנו שומעים פוליטיקאים מתבטאים בשלל תחומים כמו בטחון, כלכלה, בריאות, חינוך, דת ומדינה ועוד. אבל אף אחד מהם לא מדבר על מדע. בעיני, זו תופעה שראוי לשנות. הגיע הזמן שעולם המדע יעלה בסדר העדיפויות של פוליטיקאים. אדבר כאן על שלוש סיבות מרכזיות לכך: מחקר מדעי והתמודדות עם מחלות, שרלטני מדע ופייק ניוז, וכן חינוך למדע.
אנחנו לא רואים זאת, אבל מחלות הן חבית נפץ מסוכנת מאין כמותה. כל מקרה מוות שנגרם, לצערנו הרב, כתוצאה מאירוע בטחוני, פלילי או תאונת דרכים מגיע לתקשורת ומשם אל התודעה שלנו. לעומת זאת, אנחנו כמעט וכלל לא שומעים בחדשות על מקרי מוות ממחלות. זה גורם להטייה מאוד מוזרה: כששאלו משתתפים במחקר האם הסבירות למות בתאונת דרכים גבוהה או נמוכה יותר מהסיכוי למות ממחלות, רבים ציינו שהסיכוי שווה, כשבפועל הסיכוי למות ממחלה גדול פי מאות רבות מהסיכוי למות בתאונת דרכים.
אבל כשדעת הקהל היא כזו, והסיקור התקשורתי הוא בהתאם, גם הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות לא מרגישים צורך להתמודד עם הבעיה. אך אין זה אומר שהיא לא שם. בכל 60 שניות מאובחן בעולם עוד חולה באלצהיימר, וכשתוחלת החיים עולה, האחוזים של החולים במחלה חשוכת המרפא הזו רק הולכים ומתגברים ומהווים נטל עצום על המדינה.
והבעייה היא לא רק במחלות של הגיל המבוגר. הפרעות פסיכיאטרות כמו סכיזופרניה ודכאון מתפרצות לרוב בגילאים צעירים הרבה יותר, לרוב באזור גיל ה-20, ופוגעות בכוח העובד שמניע את הכלכלה. מדובר בהפרעות עם שכיחות מאוד מאוד גבוהה. אחוז מהאוכלוסיה (אחד מכל מאה אנשים) לוקה בסכיזופרניה, בעוד שבדכאון האחוזים גבוהים בסדר גודל שלם ורק הולכים ועולים עם השנים. הנזק שדכאון גורם לכלכלה האמריקאית מוערך בכ-3% מהתקציב, וסכיזופרניה עולה למשלם המיסים יותר מכל סוגי הסרטן יחד. עם זאת, כאשר מסתכלים על התקציבים המושקעים במחקר המחלות הללו, אפשר אולי להבין מדוע אין הרבה חידושים בטיפול בעשרות השנים האחרונות, בהשוואה למחלות מוח אחרות.
אלו רק דוגמאות בודדות מתחום מדעי המוח, תחום המחקר שלי, אבל כמותן יש עוד רבות. אז מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם המחלות הללו? בראש ובראשונה להשקיע יותר כסף במחקר מדעי ורפואי. מאסטרנטים ודוקטורנטים, שמהווים את עיקר הכוח העובד בעולם המחקר, מבלים במעבדה את רוב שעות היום שלהם, מהבוקר עד הערב, ובכל זאת המלגות הממוצעות שניתנות להם עומדות על אלפי שקלים בודדים, באותו סדר גודל של משכורת מינימום. האם בתנאים הללו צריכים לעבוד אלה שאמורים לפרוץ את הדרך לתרופה הבאה? כשזה המצב, אין זה פלא שסטודנטים מוכשרים רבים עוזבים את המחקר ויוצאים לשוק הפרטי.
בעייה קשה נוספת היא בריחת המוחות. מי שמסיים דוקטורט במדעים הניסויים ושואף לקבל משרה של חוקר באוניברסיטה, יצטרך לעשות פוסט-דוקטורט בחו”ל, זוהי היום דרישת סף. עם זאת, לאחר מספר שנים לא קלות בחו”ל, כאשר האקדמאים חוזרים לארץ הם מגלים שאין באוניברסיטאות בישראל מספיק תקני מחקר, על כל תקן שנפתח מתחרים רבים, ולכן חוקרים רבים, גם כאלה שהספיקו לפתח קריירה מחקרית מרשימה, נשארים בחו”ל. מדי שנה כמות היוצאים לפוסט דוקטורט גבוהה יותר מזו של מקבלי התקנים באוניברסיטאות, ובריחת המוחות ממשיכה.
הבעייה השניה שעליה אדבר הולכת ומתגברת בשנים האחרונות: שרלטני מדע. האינטרנט והרשתות החברתיות יצרו מצב שבו כל אחד יכול להתחזות למומחה ולכתוב שקרים שמטעים את הציבור. במקרה הפחות רע הם רק “עושים קופה” על חשבון אזרחים תמימים, אך במקרים קשים יותר יכולה להיות סכנה בריאותית של ממש לציבור. על אף כל זאת, אין כיום מספיק שיח פרלמנטרי בנושא, וגם לא מדיניות מספקת לעצירת הבעיה.
אך לא רק חקיקה דרושה פה, כי אם גם חינוך למדע. פרופ’ אילת ברעם צברי הגדירה זאת נהדר כשהדגישה כמה חשוב “לגשר בין זכות הציבור לדעת ליכולת הציבור להבין”. ככל שהאזרחים יקבלו חינוך מדעי טוב יותר כך הם יוכלו לקבל החלטות בצורה חכמה יותר בסוגיות מדעיות ורפואיות, ובמקביל גם לקבל כלים שיסייעו להם בשוק העבודה. אך לצערנו, כיום עדיין ישנן אוכלוסיות במדינה שלא נחשפות מספיק למדע. צמצום הפערים בין ערבים ויהודים, נשים וגברים או חרדים, דתיים וחילונים הוא אינטרס לאומי שמעבר להשפעות החברתיות שלו, הוא יכניס מוחות חדשים לשוק ויזניק את הכלכלה שלנו קדימה, גם בתחום הטכנולוגיה והתעשיות הבטחוניות. למשרד המדע ומשרד החינוך יש כיום כמה פרויקטים נהדרים ומקסימים ששואפים להתמודד עם הפערים, אך עדיין יש לנו עוד כברת דרך ארוכה מאוד.
נסיים ונאמר שלא מדובר בסוגיה ישראלית בלבד, אלא בבעיה שמאפיינת את העולם כולו. בחלק מהתחומים שציינתי כאן ישראל מתקדמת יותר ממדינות אחרות, אך עדיין, המודעות בישראל לגבי החשיבות של המדע, המחקר המדעי, והחינוך למדע לחיים של כולנו היא נמוכה מדי. לכן, הייתי שמח לראות פוליטיקאים שיעלו על נס גם את הסוגיות המדעיות, ויפעלו למענן כמקבלי החלטות. מאחר שפוליטיקאים הם נבחרי הציבור, זה תלוי בכולנו, ובחשיבות שאנחנו מעוניינים לתת לשיח המדעי בחיים שלנו.
הפגנה פרו-מדעית בבוסטון (Sarah Mcquate)