מחר, ה-26.9, אנחנו חוגגים 25 שנה ל”רדיו בלה בלה”, אלבום האולפן האחרון של “החברים של נטאשה”. האלבום, שהוציא להיטים כמו “עכשיו אני”, “קוק בצהרים” ו”אני לא רוקד כשעצוב”, נחשב בעיני לאחד האלבומים החשובים ביותר בתעשית המוסיקה הישראלית. בנוסף לכל, הוא גם קשור למוח, ולכן אני מקדיש לו רשומה.
“רדיו בלה בלה” הוא אלבום קונספט, אלבום עם עלילה. הוא מספר את סיפורו של א. וקסמן, אדם עם הפרעת זהות דיסוציאטיבית (שמוכרת בציבור בתור “פיצול אישיות”), שיש לו ארבע זהויות שונות. וקסמן ספק מקים וספק הוזה שהוא מקים תחנת רדיו פיראטית, וכל אחת מהזהויות שלו משתלטת על השידור כשהיא הופכת לדומיננטית. המאפיינים השונים של כל אחת מהזהויות באים לידי ביטוי במילים אך גם במוסיקה: פרדי המלנכולי מביא איתו רוק קלאסי, הפי הציני והקופצני אחראי למוסיקת דאנס פופ, שץ האנרכיסט מנגן מוסיקת גראנג’ ומטאל וליזה האופטימית מביאה איתה מוסיקה קלאסית.
אז מה בעצם אנחנו יודעים על הפרעת זהות דיסוציאטיבית, וכיצד זה בא לידי ביטוי באלבום? קודם כל חשוב לציין ש”פיצול אישיות” זה לא סכיזופרניה, מדובר בשתי הפרעות נפרדות ושונות האחת מהשניה. מיתוס נוסף טוען שהזהויות האחרות הן צדדים אפלים בתת המודע של נפש האדם שמממשים רצונות אפלים ונדחקים. זה אולי מוכר יפה בקולנוע ובספרות (“מועדון קרב”), אבל אין לכך שחר.
מי הן אותן זהויות? הן יכולות להיות דמויות שונות לחלוטין עם אופי אחר, שם שונה, לפעמים אפילו המגדר (כמו ליזה הנשית באלבום) והגיל יכולים להשתנות. עם זאת, לעיתים יש קרבה גדולה יותר בין הזהויות ולא ממש מדובר ב”דמות אחרת לחלוטין”. ישנם חוקרים שסבורים שלכל זהות יש גישה שונה לחלקים ממאגר התכונות, הידע והזכרונות של האדם, ומכאן נובע השוני בינהן. זה יכול להסביר מדוע הרבה פעמים זהות אחת לא זוכרת מה קרה בזמן שזהות אחרת הייתה דומיננטית.
ברוב המקרים הפרעת הזהות לא באה לבד, אלא מלווה בהפרעות פסיכיאטריות נוספות, אחת הנפוצות שבהן היא הפרעה פוסט טראומטית. במקרים כאלה פיצול הזהויות נוצר בעקבות הטראומה הקשה ולפעמים מתכתב איתה. ב”אוטוביוגרפיה”, השיר שפותח את “רדיו בלה בלה”, זה בולט מאוד. בחלק הראשון של השיר א. וקסמן מספר איך הוא היה אדם רגיל, “כמו כולם”, והחלק השני מראה איך אירוע טראומתי אחד שככל הנראה היה קשור לפרידה קשה (ומהדהד בהמשך האלבום לכל אורכו ביחס המורכב לאהבה), גרם ל”גיהנום שבבטן” לשרוף הכל, להדרדרות, לפחדים ולאשפוז.
דכאון וחרדות הן דוגמאות להפרעות פסיכיאטריות נוספות שנפוצות אצל הסובלים מהפרעת זהות דיסוציאטיבית. לפי DSM 5, “התנ”ך של הפסיכיאטריה”, למעלה מ-70% מהסובלים מההפרעה ניסו בשלב מסוים להתאבד (האם וקסמן שוקל את זה בעצמו? אפשר אולי לפרש את שלוש הרצועות האחרונות באלבום ככה, אך אין לדעת). הדכאון הוא מוטיב חזק גם ב”רדיו בלה בלה”, פרדי מדגיש את זה באופן מוצהר, אך גם הליצנות והצחוק (דרך הסמים) של הפי והזעם של שץ הם נסיונות להתמודד עם הדכאון (הדמות של ליזה, לצערנו, לא מספיק מפותחת באלבום). מעבר לכך, וקסמן מסתגר בבית, נמנע ממגע עם הסביבה, ונכנס עמוק לתוך ההזייה של שדרן הרדיו. קטעי המעבר שבהם קרובים שלו מנסים לתקשר איתו ולהציע עזרה נקראים “מאזין על הקו”, מה שרק מדגיש את חוסר התקשורת בין העולם הפנימי של וקסמן לבין העולם האמיתי שבחוץ.
הגאונות של “רדיו בלה בלה” היא היכולת של חברי הלהקה לספר סיפור מורכב, מרתק, ואמין, ולעטוף אותו בשורה של סגנונות מוסיקלים משתנים, חלקם רחוקים מאוד מ”החברים של נטאשה” כפי שהתרגלנו אליהם בשני האלבומים הראשונים. שיתופי הפעולה השונים הפכו את האלבום לפורה ומגוון. אלון אולארצ’יק, דודו פישר, ערן צור ומאיר בנאי ז”ל הם רק חלק קטן מהמשתתפים באלבום, ביחד עם תזמורת קלאסית, להקת אקפלה, ושורה של קרייני חדשות מפורסמים. כל אלה הופכים את האלבום לאחת מאבני הדרך המרכזיות במוסיקה הישראלית.
זו רק טעימה חלקית מהסיפור הפסיכולוגי המעניין של “רדיו בלה בלה”, ולרגל חגיגות חצי היובל לאלבום, אני מזמין אתכם להאזין לו, מ”פרדי על הבוקר” ועד “ליזה”, דרך “שברי את הטלוויזיה”, “שם” ו”שגרה”, עצמו את העיניים, פקחו את האוזניים וכנסו לעולם חדש ומרתק.