במסגרת פרויקט “מדע ולהט”ב” שאנחנו עורכים בבלוג החודש, אנחנו שמחים לארח את ד”ר אלון צבעוני, מהחוקרים המעניינים בתחום האפליה כלפי להט”ב+, לטור אורח מיוחד על אתיקה בהקשר של חקר להט”ב.
מבחינה היסטורית, לקהילת הלהט”ב יש סיבות טובות לחשוד במדענים שחוקרים את הקהילה. בין שנות ה-50 לשנות ה-80 של המאה שעברה, מרבית הקהילה המדעית הניחה שטרנסג’נדריות ונטיות מיניות שאינן הטרוסקסואליות הן מחלות נפש. מלבד יחידי סגולה (למשל אוולין הוקר), רוב החוקרים התמקדו בפיתוח כלים שנועדו לאבחן ו”לרפא” להט”בים (“טיפולי המרה“). השינוי הגדול הגיע ב-1973 לאחר ההסרה של חד-מיניות מה-DSM, ספר אבחון המחלות הפסיכיאטריות. מאז, מרבית המחקר בנושא להט”ב מקדם רווחה של אנשים להט”בים. למשל, הקונצנזוס המדעי כיום הוא שבריאות נפשית בקרב אנשים להט”בים מושפעת מאפליה, ושמניעת אפליה תעזור לשפר איכות חייהם ובריאותם הנפשית.
עם זאת, למחקרים בנושא להט”ב יש השלכות שהן מעבר לאקדמיה, וחשוב לשים אליהן לב. רבים מאוד עדיין אינם מכירים בלגיטימיות של להט”בים ופועלים כנגדם. גם אם הקהילה המדעית מסתכלת על תוצאות מחקרים בעין ביקורתית, גופים עם אג’נדה אנטי-להט”בית יכולים לפרש ולשפוט את המחקרים הללו מבעד לעדשה של האידאולוגיה שלהם ולהשתמש בהם כנשק כנגד להט”בים.
לדוגמה, רוברט ספיצר, אחד מהסקסולוגים החשובים ביותר בעולם, רצה לבחון אם נטייה מינית ניתנת לשינוי או לא. מענה ברור לשאלה הזו היה יכול לעזור לנו להבין מהי בדיוק נטייה מינית (שאלה שעוד לא הצלחנו לענות עליה). ספיצר ראיין אנשים שעברו טיפולי המרה מבחירה והגיע למסקנה כי “עבור חלקם הטיפול הצליח”. אלא שהמחקר התגלה כבעייתי מאוד, ביקורות של עמיתים חשפו בעיות מתודולוגיות רבות שערערו על אמינות המסקנות. טרם מותו, ספיצר עצמו כתב כי פרסום המחקר היה טעות וכי הוא חייב התנצלות לקהילה הגאה. אלא שארגונים אנטי-להט”בים התעלמו מההסתייגויות והביקורות, ולקחו מהמחקר את מה שהם רצו לראות בו: שחוקר חשוב הגיע למסקנה שטיפולי המרה יעילים, על אף שזה לא נכון (ועל אף שטיפולי המרה מעלים את הסיכון לחרדה, דיכאון ואובדנות).
גם מחקרים שכביכול נותנים תוקף לנטיות מיניות אינם חפים מבעיות. למשל, מחקר שפורסם ב-2020 בכתב העת היוקרתי PNAS ביקש לתת תוקף אמפירי לקיום של ביסקסואליות בקרב גברים. כדי לעשות זאת, החוקרים הציגו סרטונים פורנוגרפיים ומדדו שינויים בזרימת הדם בפין של הנבדקים (מה שאמור להעיד על עוררות מינית גבוהה יותר). באופן לא מפתיע, גברים ביסקסואלים הציגו דפוס עוררות ביסקסואלי (עוררות רבה יותר לנשים מאשר גברים הומואים, עוררות רבה יותר לגברים מאשר גברים הטרוסקסואלים). ובכל זאת, פרסום המאמר עורר כעס בקרב ביסקסואלים וביקורת מצד חוקרים על הפן האתי של המחקר. מדוע? ראשית, אין שום סיבה לפקפק בקיום של ביסקסואליות ועצם פרסום המחקר מעיד שלגיטימי לעשות זאת. שנית, אפשר להסיק בטעות מהמאמר שמדידת הזקפה של גברים יכולה ללמד אותנו למי הם נמשכים ולמי לא. במציאות, גורמים רבים יכולים להשפיע על עוררות מינית ברגע נתון, כך שזקפה או היעדרה לא יכולה לשמש כמדד אמין לנטייה מינית. יתרה מכך, נטייה מינית היא תופעה מורכבת ורבת ממדים, עוררות פיזית היא רק מרכיב אחד שלה, ולא בהכרח מרכיב מרכזי. על כן, בעוד המחקר כביכול מתקף ביסקסואליות באופן כללי, הוא יכול גם לשמש כלי כדי לערער על נטייתם של גברים ביסקסואלים אינדיבידואלים.
חוקרים לרוב חושבים על אתיקה רק בהקשר של הדברים שמתרחשים בין כותלי המעבדה שלהם. למשל, הם יודעים לשמור על הפרטיות והרווחה של המשתתפים במחקר ולא לפגוע בהם. אבל המחקר המדעי לא מתקיים בחלל ריק, ולכן חשוב לקחת בחשבון גם את ההשפעות החברתיות הפוטנציאליות שינבעו מהמחקר, בין אם במתכוון ובין אם רק בגלל פירוש לא נכון. השיקולים האלה אמורים לשבת במוחם של חוקרים בזמן שהם בוחרים שאלות מחקר, מעצבים את השיטה, מסיקים את המסקנות ומדבררים את התוצאות. במחקר על קהילת הלהט”ב, לכל אספקט במחקר יכולות להיות השלכות חברתיות מרחיקות לכת.
אלון צבעוני הוא ד”ר לפסיכולוגיה קוגניטיבית, חוקר קשב ואפליה כלפי להט”ב+ ומתנדב בקהילה הלהט”בית. את הדוקטורט שלו הוא ביצע באוניברסיטת תל אביב וכעת עושה פוסט-דוקטורט בלונדון, ומרצה בהתנדבות בנושא פסיכולוגיה ולהט”ב. כמו כן, הוא פעיל בנושא ברשתות החברתיות ומומלץ לעקוב אחריו בטוויטר.
