אני רוצה לספר לכם על אחד מתהליכי הלמידה הבסיסיים ביותר במוח. תהליך שהוא בכלל לא מודע, אתם מבצעים אותו באופן קבוע בחיי היומיום ואפילו לא שמים לכך לב, אבל הוא מעניין מאוד. זוהי ההביטואציה, שהיא בעצם היכולת שלנו להפסיק להתייחס לגירויים שחוזרים על עצמם.
דמיינו למשל שעברתם לגור ליד כביש סואן. בתחילה, אם אתם לא רגילים למגורים במקום כזה, כנראה שהרעש מהכביש מאוד יפריע לכם. אבל עם הזמן הוא יציק לכם פחות ופחות, ובסוף בכלל לא תרגישו שרועש בבית. זה לא שאתם לא מסוגלים לשמוע את הרעש, המוח פשוט מבין שזה גירוי שחוזר שוב ושוב, ולא נושא איתו מידע מחדש, אז הוא מסנן אותו החוצה ולא מביא אותו למודעות שלנו. בצורה הזאת המוח מאפשר לנו להתרכז בדברים חשובים יותר באותו הרגע, ועל הדרך חוסך הרבה אנרגיה (שהיא מצרך יקר במערכת העצבים הבזבזנית שלנו). לכן, אף כי תהליך הלמידה הזה נראה פשוט מאוד, יש לו חשיבות גדולה.
התהליך הזה הוא כל כך בסיסי, שהוא בעצם קיים אצלנו מינקות. כן כן, גם תינוקות בני יומם לומדים באמצעות הביטואציה. למעשה, מאחר שתינוקות לא יודעים לדבר, הביטואציה היא אחת הדרכים שבהן משתמשים חוקרים ורופאים כדי להבין מה התינוק חווה. אפשר למשל לבחון אם תינוק מסוים הוא עיוור צבעים בניסוי פשוט: מקרינים לתינוק תמונה בגוון אדום. בשלב מסוים הוא יבין שאין כל חידוש בתמונה ויפסיק להתמקד. כעת מחליפים את התמונה לתמונה זהה ירוקה. רוב התינוקות יחזרו להתמקד בתמונה, אך עיוורי צבעים לא ישימו לב שהיא התשנתה, וההביטואציה שלהם תמשך.
עוד עדות ליסודיות של הלמידה הזו ניתן לראות בכך שהיא נפוצה בכל עולם החי, אפילו בחיות עם מערכת עצבים לא מפותחת כל כך. אם נלך ביער שקט ומנותק ונראה ציפורים, הן יברחו מאיתנו. לעומת זאת, ציפורים שחיות בעיר נתקלו המון בבני אדם, והבינו עם הזמן שאין להן סיבה לפחד, ולכן הן כבר לא בורחות.
הביטואציה יכולה בהחלט להיות הפיכה. כל שצריך לקרות הוא שהגירוי ה”לא מעניין” יפסיק להתרחש בתדירות הגבוהה שהוא מופיע בה. למשל, אדם שעונד שעון באופן קבוע לא ישים לב לנוכחותו של השעון על היד, הוא לא ירגיש אותו אפילו. אבל אם הוא יפסיק לענוד אותו למשך שנה, ולאחר מכן יחזיר אותו אל היד, פתאום הוא שוב ירגיש את השעון כאילו זה עתה הוא החל לענוד אותו לראשונה בחייו.
אלא שבעולם המודרני הביטואציה יוצרת אתגרים של ממש. אזעקות אמורות לגרום לנו לקפוץ מהמקום, לשים לב מה קורה מסביבנו ולהגיב בהתאם לסכנה שמתרחשת בסביבה. אך בעיר סואנת שומעים אזעקות כל הזמן, מכוניות ומנגנוני אזעקה אחרים פועלים פעמים רבות בטעות, ויוצרים אזעקת שווא. כאשר אנחנו מבינים זאת, אנחנו לומדים להתעלם מהרעש, מה שמוביל לכך שברגע האמת המצב עלול להיות מסוכן. בזמנו החלו לצאת לשוק אזעקות שמשנות את הצליל מדי כמה שניות כדי להתמודד עם ההביטואציה. אך הן הפכו לכל כך נפוצות שכולנו למדנו להתרגל אליהן גם כן עד כדי כך שאנחנו כבר יודעים אותם בעל פה, דוגמה משעשעת לכך מהתוכנית “איך פגשתי את אימא” מופיעה בסרטון בצד שמאל.
הביטואציה היא אתגר גם בעולם הפרסום. על חפיסות הסיגריות מופיעות אזהרות של משרד הבריאות, אבל מעשנים כבדים שנחשפים לאזהרות האלה באופן קבוע כבר לא שמים אליהן לב, אפילו אם מופיעות על החפיסות תמונות זוועה מרתיעות. כמוהם גם קוראי עיתונים ואתרי אינטרנט, שיודעים לזהות את המקומות שבהם יש פרסומות ולדלג עליהם. מפרסמים מחפשים דרכים יצירתיות להחזיר את הקשב שאבד, כמו הכנסת פרסומות במקומות לא צפויים או באנרים מהבהבים שמושכים תשומת לב. אך מספיק שהתבנית תהיה קבועה ולא רלוונטית עבורנו, כדי שבסוף נלמד להתעלם גם מזה.
עיבוד תמונה: עדי
טד ורובין מהסדרה “איך פגשתי את אימא” מדגימים למה גם כשהאזעקות מחליפות צלילים זה לא עוזר, הרי גם כאן מדובר במקצב שחוזר על עצמו והמוח מתרגל אליו