לפני כשנה כתבתי כאן על האדם הדניסובי. כמו הניאנדרתלים, מדובר בקבוצת אדם קרובת משפחה של האדם המודרני שנכחדה. הדניסובים אופיינו רק לפני כעשור בזכות הדנ”א שלהם, שהראה שהם שונים מכל קבוצת אדם אחרת. אלא שמאחר שזוהו עד היום רק כמה עצמות קטנות כשייכות לדניסובים, הגענו למצב מוזר שבו אנחנו יודעים על קיומם, אבל אין לנו מושג איך הם היו נראים.
הדנ”א של הדניסובים לימד אותנו הרבה על אודותיהם, למשל שהם היו נפוצים במזרח אסיה והזדווגו שם עם האדם המודרני. מדענים קיוו שהדנ”א יוכל לתת רמזים כיצד הדניסובים נראו, אך נכון להיום הצליחו לנבא רק דברים בסיסיים כמו צבע השיער וצבע העיניים. אנחנו והדניסובים קרובים מאוד, הדנ”א שלנו מאוד דומה וההבדלים הקטנים לא מספיקים כדי ללמד אותנו במה שונים הדניסובים מאיתנו.
אך כשהגנטיקה מכזיבה, זה הזמן לעבור לאפיגנטיקה, הלהיט של העשור האחרון. אם נדמיין את הדנ”א כספריה ענקית ובה ספרים (גנים) עם הוראות כיצד לבנות את הגוף שלנו, שינוי בגנים (שעליו דיברנו קודם) הוא שינוי בטקסט שכתוב בספרים. אך אפשר להשפיע על הספרים גם בדרך אחרת: על ידי שינוי הבקרה. אם נמתח סרט אדום סביב אזור מסוים בספריה (כמו שקורה בספר הראשון של הארי פוטר), ולא נאפשר גישה לספרים שבאותו אזור, לא נוכל להשתמש באותם ספרים לצורך הפעלת הגוף. כך בין היתר פועלת האפיגנטיקה, הבקרה על הדנ”א שלנו, היא חוסמת, פותחת ומשנה את הגישה לאזורים שונים בדנ”א לפי הצורך של הגוף. לכן המון מידע על מבנה הגוף שלנו חבוי דווקא בתוך האפיגנטיקה, שמאפשרת לנו לקבל המון מידע על תבניות הפעולה של הגנים, מתי אנחנו משתמשים בספרים מסוימים בספריה, ומתי לא.
הרעיון הזה עומד בבסיסו של מחקר מרתק שהתפרסם ממש לפני שעה קלה בכתב העת המרכזי Cell. את המחקר ביצעו עמיתים שלי שעובדים איתי באותה המעבדה, והעבודה שלהם היא פורצת דרך. לאחר ששחזרו את תבניות האפיגנטיקה של האדם הדניסובי ושל הניאנדרתל, הם חיפשו שינויים שיהיו קשורים להבדלים במראה. כך למשל: אם אצל הדניסובים גנים שקשורים בבקרה על גודל השיניים ישתנו כולם באופן שיגרום להגדלת השיניים אצל הדניסובים, נוכל להגיד שהשיניים שלהם היו גדולות יותר.
החוקרים, בראשותם של פרופ’ לירן כרמל וד”ר דוד גוכמן בחנו את הרעיון שלהם תחילה על הניאנדרתלים והשימפנזה, שהמראה שלהם כבר ידוע, והצליחו להגיע לאחוזי דיוק מאוד גבוהים שמעידים שהשיטה אמינה. כאשר הם הפעילו אותה על הדניסובים הם מצאו שבמאפיינים רבים (כמו המצח המשופע) הם דומים לניאנדרתלים. אלא שיש להם תכונות נוספות שונות, הגולגולת שלהם, למשל, רחבה במיוחד (ומעניין לשאול מה זה מעיד על המוח שלהם). מאז שהמחקר הסתיים החלו להופיע ממצאים שתומכים בו. כך למשל מוקדם יותר השנה פרסמו חוקרים לסת של אדם דניסובי שהתגלתה בטיבט. הלסת שהתגלתה תואמת במדויק את המאפיינים שפרופ’ כרמל וד”ר גוכמן חזו שאופייניים ללסת של אדם דניסובי!
כעת, הגיע שלב הויזואליזציה. החוקרים לקחו את כל המאפיינים שנתגלו ופנו לאמנית מעין הראל, שמתמחה בגרפיקה מדעית. בעבודה משותפת, ארוכה ואינטנסיבית הראל יצרה פסל ושורה של איורים שמספקים תמונה משוערת ראשונה שיכולה ללמד אותנו כיצד נראה האדם הדניסובי. אחד האיורים נבחר לעטר את השער של גליון כתב העת Cell שבו פורסם המאמר ויצא ממש לפני מספר דקות.
זו פריצת דרך משמעותית בתחום האבולוציה של האדם. באופן אישי, אותי מרגש מאוד שמאחורי מחקר כה חשוב עומדים המנחה שלי ועמיתים שלי מהמעבדה, וכולי תקווה שהוא יסייע ללמד אותנו על העבר המעורפל של המין האנושי.
כך נראית אישה דניסובית לפי המחקר (איירה: מעין הראל)