יש אנשים שרגישים הרבה יותר לטעם. מזון שעבורכם יהיה אולי מתקתק, הם יחוו כמתוק מאוד. בסלנג קוראים להם “טועמי על”, אנשים עם חישת טעם מאוד מאוד רגישה. יכול להיות שאתם מכירים אנשים כאלה, יכול להיות שאתם בעצמכם כאלה. אז הגיע הזמן לדבר על המדע שמאחורי התופעה.
כמו הרבה דברים טובים במדע, גם כאן המחקר בנושא החל לגמרי בטעות, זה קרה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת. הכימאי ארתור פוקס מזג חומר בשם PTC לתוך בקבוק, וחלק ממנו התפזר באוויר. עמיתו של פוקס שעמד בסביבה התלונן שהחומר גורם לו לתחושה מרה ומגעילה, אבל פוקס שעמד לידו ונחשף לאותו חומר בדיוק לא הרגיש כלום. הסקרנות גברה בו, והוא החליט לתת לעוד מגוון רחב של אנשים לטעום את החומר. הוא שם לב שיש כאלה שבשבילם ל-PTC יש טעם מר מאוד, בעוד אחרים בכלל לא מרגישים שיש לו טעם כלשהו.
המאמר שפוקס פירסם גרם לרעש גדול, ומאז רבים ניסו להבין מה עומד מאחורי החומר המסתורי הזה (וגם חומר נוסף, דומה ל-PTC, בשם PROP) ולמה הוא יוצר אצל כל אחד מאיתנו חוויית טעם שונה. נראה שזה תורשתי, ואם אחד ההורים שלכם רגיש לטעם המר, הסיכוי שגם לכם תהיה את רגישות העל הזו גבוה הרבה יותר. כמו כן, באזורים מסוימים בעולם, בעיקר באפריקה, באמריקה הלטינית ובמזרח אסיה, יש הרבה יותר טועמי על מאשר באזורים אחרים, וכמו כן, יש יותר נשים טועמות על מגברים טועמי על.
טועמי על לא רגישים רק לחומר המוזר הזה, אלא בכלל חישת טעמים כמו מר ומתוק מאוד מאוד חזקה אצלם, ובנוסף, הם רגישים הרבה יותר לחריפות ולתחושת צריבה כתוצאה משתיית אלכוהול. אבל מה יכולה להיות הסיבה לכך?
אם תסתכלו מקרוב על הלשון שלכם, תוכלו לראות בה המון “בועות” קטנות. בתוכן נמצאות פקעיות הטעם, והן בעצם איבר חישת הטעם שלנו. בכל פעם שאנחנו אוכלים, אלמנטים שונים במזון נקלטים על ידי פקעיות הטעם ואלה שולחות את המידע על הטעם למוח. מסתבר שלטועמי על יש הרבה יותר פקעיות טעם משאר האוכלוסייה, מה שאולי יכול להסביר למה הם כל כך רגישים לטעמים.
אבל יש לכך גם סיבה גנטית, הרי כאמור מדובר בתופעה תורשתית. גן מסוים שעונה לשם TAS2R38 מקודד לקולטן שיושב בפקעיות הטעם שבלשון ואחראי על חישת טעמים מרים. מסתבר שלא אצל כולנו הגן הזה זהה, והוא יכול להשתנות מאדם לאדם, וכך ליצור קולטן שמתפקד קצת אחרת. קבוצת חוקרים אמריקאים גילתה שאנשים שנושאים את אחת הגרסאות של הגן ייטו להיות “טועמי על” הרבה יותר מאלה שנושאים גרסאות אחרות. כלומר שינוי בגן הזה הפך את חלקנו לרגישים הרבה יותר לטעם מר ולטעמים נוספים.
למה בכלל קיימים בקרבנו “טועמי על”? האם יש בכך יתרון אבולוציוני? חוקרים חושבים שרגישות רבה לטעם מר איפשרה לנו להיזהר מרעלים ומחומרים מסוכנים וכך הצילה את חיינו. אבל אם זה המצב, מדוע לא כולנו טועמי על? אין לנו עדיין תשובות, אבל מעניין לדעת שהתופעה הזו לא קיימת רק אצלנו, אלא גם אצל קרובינו השימפנזים, שגם אצלם יש “טועמי על” שנגעלים מאוד מ-PTC, ויש קופים שבכלל לא מרגישים שום דבר, בדיוק כמונו.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, ומייקל קניגס, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
אדם מוזג קפה (בלומברג)
טעימות שוקולד, מתוך הסרט “שוקולד”