בשבוע שעבר סיפרתי בבלוג זה על הגנטיקאי סוונטה פאבו, זוכה פרס נובל לשנת 2022 לרפואה ופיזיולוגיה. אבל אחרי שהשמחה מהודעתה של ועדת הפרס התפוגגה, רבים בתחום חקר ה-DNA העתיק החלו להרהר בשאלה מדוע מדען חשוב נוסף, שבהחלט היה ראוי לחלוק עם פאבו את התהילה, נותר משום מה בחוץ.
אם היינו חייבים לבחור שם אחד שיקבל את הפרס בשם עולם הדנ”א העתיק, קשה היה להתחרות עם פאבו, התרומה שלו לייסוד התחום הייתה מכרעת. ובכל זאת, עם השנים הבינה ועדת פרס נובל שהעולם המדעי השתנה ואף אחד אינו מגיע לפריצות דרך גדולות לבד,הרבה פעמים מדענים שונים מחברים פיסות שונות מהפאזל וככה התמונה השלמה מתגלה. ב-35 השנים האחרונות רק שלוש פעמים זכה בפרס מדען בודד.
כשמדברים על תחום ה-DNA העתיק, קשה להזכיר את פאבו מבלי להזכיר גם את דיוויד רייך, פרופסור יהודי אמריקאי מאוניברסיטת הרווארד. השניים משתפים פעולה כבר 15 שנה, חתומים יחד על המחקרים החשובים של העשור האחרון בתחום, וזכו יחד בכמה פרסים חשובים מאוד, בהם פרס דן דוד ופרס מאסרי. רייך חתום גם על שני מחקרי הדגל שהביאו לזכייתו של פבו בפרס נובל – ריצוף הגנום הניאנדרתלי וגילוי האדם הדניסובי (וגם ריצוף הגנום שלו). לכן אנצל את הבמה הזו כדי לספר, ולו במעט, על עשייתו.
דיוויד רייך עוסק בגנטיקה אבולוציונית עוד מימי הדוקטורט שלו בזאולוגיה בסוף שנות התשעים. בתחילת שנות האלפיים חלה פריצה טכנולוגית בתחום ריצוף ה-DNA והדבר הניע כמה פרויקטים ענקיים לפיצוח סודות הגנום. רייך היה מעורב בכמה מהם, ובראשם הקונסורציום שריצף לראשונה את ה-DNA של השימפנזה ב-2005. כאשר רייך ועמיתיו השוו את רצף ה-DNA של שימפנזים לזה של בני אדם, הם זיהו סימנים לכך שנקודת הפיצול ביניהם התרחשה מאוחר יותר, מבחינה אבולוציונית, מכפי שהסיקו בעבר רק על בסיס ממצאים ארכיאולוגיים. רייך ועמיתיו הסבירו כי הפיצול היה הדרגתי. לדבריהם, ייתכן מאוד כי השימפנזים הראשונים וההומינינים הראשונים הזדווגו אלה עם אלה בראשית הדרך, העמידו צאצאים פוריים והחליפו ביניהם גנים, וכי רק כעבור כמה מיליוני שנים הפער ביניהם היה גדול מספיק כדי שהפיצול יושלם והמינים ייפרדו.
מרכז התעניינתו של רייך בעשורים האחרונים הוא חקר המוצא והעבר של אוכלוסיות שונות באמצעות ה-DNA. כשקוראים לו “היסטוריון” הוא צוחק, אבל גם הוא בעצמו מבין שהגנטיקה מספקת לנו דרך חדשה להביט על תהליכים שהתרחשו לעמים שונים לאורך ההיסטוריה. כיום הוא מצהיר באתר שלו שמטרתו היא לבנות אטלס גנטי של האנושות לאורך התקופות. זו שאיפה לא קטנה, אבל רייך בונה מהלכיו תוך כדי תנועה. הוא למד לעבוד עם DNA עתיק שמוצה מדגימות שנמצאו בחפירות ארכיאולוגיות, שיכלל את שיטותיו עד כדי מומחיות, והפך את המעבדה שלו למרכז ענק (יש שיאמרו “מפעל”) שמפרסם מדי שנה מאות ואלפי גנומים של בני אדם עתיקים מתרבויות שונות ומסיק מהם מסקנות מעניינות המתפרסמות בכתבי העת המדעיים הנחשבים ביותר.
כשחקר דגימות מהודו, הוא ראה כי מקורה של אוכלוסיית תת היבשת בשתי אוכלוסיות קדומות שונות: האחת דומה מאוד לאוכלוסיית המזרח התיכון ואירופה, והשנייה ייחודית ושונה משאר האוכלוסיות באסיה. בשבוע שעבר, כמעט במקביל להכרזה על זוכי פרס נובל, התפרסם מחקר חדש שלו על קברים של הצבא היווני ובו נמצא שהמקור הגנטי של הלוחמים הקבורים איננו רק יווני, אלא מגיע ממגוון רחב מאוד של אזורים, מצפון אירופה ועד הקווקז. הדבר יכול להעיד, לדברי רייך, על כך שהיוונים השתמשו בשכירי חרב חיצוניים במלחמותיהם.
רייך התעניין גם בארצנו הקטנטונת. במחקר שערך יחד עם פרופ’ לירן כרמל וד”ר לילי אגרנט-תמיר (גילוי נאות: המנחה ועמיתה בהתאמה של הח”מ) הם מיפו את המוצא הגנטי של הכנענים בארץ ישראל ובמקומות שונים בלבנט, והראו כי לאורך שנים רבות התקיימה הגירה לאזור מאיראן והקווקז. כמו כן, הם הראו שלתושבי הלבנט המודרניים, הן היהודים (ממגוון של עדות) והן הערבים, יש שורשים כנענים משמעותיים.
רבים טוענים כי ללא הידע הרב שצבר רייך בשיטות למיצוי ועיבוד DNA עתיק, שני מחקרי הדגל של פאבו לא היו הופכים לפורצי דרך גדולים כל-כך. אם כן, מדוע לא זכה בנובל גם כן? יש שמייחסים את העובדה ששמו של רייך נפקד מהודעת פרס נובל לעובדה שהוא פרץ לתודעה מאוחר יותר מפבו, ויש שגורסים שהסיבה היא שעסק פחות בניאנדרתלים ויותר בבני אדם מודרניים. יש מי שמצביע על טור דעה שנוי במחלוקת שפרסם רייך ב-2018 בעיתון “ניו יורק טיימס”, ובו הוא קרא למדענים להמשיך לחקור הבדלים גנטיים בין קבוצות אתניות על אף שהדבר עלול להיתפס כלא תקין פוליטית. הטור עורר הרבה רעש בזמנו ורבים הביעו חשש מפני רידוד תחום ה-DNA העתיק למצב שבו הוא ישמש ככלי משחק בידיהם של פוליטיקאים ובעלי אינטרסים.
האם הגיע לרייך לזכות או לא? השאלה נשארת פתוחה. אך לזכותו של רייך ייאמר שמאז הזכייה של פאבו הוא מקפיד להדגיש בראיונות עד כמה הוא שמח עבור עמיתו, ומפאר את תפקידו של פאבו בתור חלוץ חשוב בתחום הדנ”א העתיק, ואומר שהזכייה שלו ראויה ומביאה כבוד רב לתחום כולו.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה, ותומר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות ותכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
