מינים שעוברים אבולוציה מתפתחים כל הזמן, משתנים, ובעצם מתאימים את עצמם טוב יותר לשרוד ולשגשג בסביבה שלהם. לכן אפשר אולי לחשוב שהם “משתפרים” כל הזמן. אבל האם קיימת גם דה-אבולוציה? האם יכול לקרות מצב שבו מין מסוים משתנה לגרסה פרימיטיבית יותר? מאבד יכולות? ואולי נהיה פחות “מוצלח”?
התשובה הקצרה היא שמינים אכן יכולים לאבד יכולות, אבל אנחנו לא צריכים לראות את זה כ”הליכה אחורה” של האבולוציה, אלא כהתאמה טובה יותר לסביבה שלהם.
ניקח לדוגמה את הקיווי, הציפור הלאומית של ניו זילנד, שבאופן מוזר איבדה במהלך האבולוציה את היכולת לעוף. זה נשמע כמו הליכה אחורה, אבל אם נסתכל על התמונה הגדולה, נראה שלא מדובר בדה-אבולוציה, אלא בהתאמה לסביבה. ניו זילנד הוא ארכיפלג איים שמרוחק מכל אדמה אחרת, ולפני בוא האדם לא חיו בו טורפים טבעיים כלל. כשזה המצב, לתעופה אין כמעט חשיבות כאמצעי הגנה.
ובעוד שעל העצים יש תחרות על מזון ומקומות קינון עם מגוון עצום של ציפורים, הקרקע חסרת הטורפים נותרה פנויה יחסית. אצל הקיווי התפתח חוש ריח מפותח מאוד, וכן מקור ארוך שבאמצעותו הוא יכול לשלות מזון (למשל תולעים) מתחת לאדמה. כך שחיים על הקרקע בעולם ללא טורפים הם שגשוג והצלחה עבורו, ואין כלל צורך בכנפיים, נהפוך הוא, הן רק גוזלות משאבים, ולכן היה אפשר לוותר עליהם.
עם זאת, לצערנו, הסיפור לא ממשיך טוב. מאז שהאדם הגיע לפני כ-800 שנה לניו זילנד, הוא והטורפים שהוא הביא איתו מצאו בעופות שאיבדו את יכולת התעופה מטרות קלות. מינים רבים כמו המואה נכחדו לחלוטין, ואחרים כמו הקיווי, הקקפו והטאקאהה נמצאים בסכנת הכחדה חמורה ביותר. לזכותה של ניו זילנד יאמר שהיא משקיעה כיום מאמצים בהיקפים שלא נראים בשאר העולם כדי לשמר את העופות הללו ולסלק את האיומים לחייהם. כולנו תקווה שנראה אותם חוזרים יותר ויותר לטבע.
המסקנה מכך היא אחת, גם אם תהליכים נראים לנו לעיתים כ”הליכה אחורה”, לרוב מדובר בהתאמה מחדש לסיטואציה, שדווקא עוזרת לבעלי החיים לשגשג יותר.
קיווי באי סטוארט, ניו זילנד
צילום:
קקפו חסר יכולת התעופה
צילום: DOC