דכאון היא סכנה לא פחות חמורה מהקורונה. עברנו ממזמן את התקופה שבה עשרה אחוז מהאוכלוסיה לקתה בדכאון, והמספרים רק עולים. מחקרי עבר שבחנו אוכלוסיות שעברו בידוד (למשל בעקבות התפרצות הסארס), הראו שבקרב מבודדים הסיכוי לדכאון גבוה הרבה יותר. שבירת השגרה, חוסר המעש, ההשארות במקום קטן וכמובן הניתוק החברתי הם כולם גורמים שמעודדים דכאון. זה יכול לקרות לכולם, ובגלל זה חשוב להבין שאנחנו כרגע במצב חירום.
בתקופה הזו, לנו יש אחריות לזהות ולהתריע. לכן חשוב להשאר בקשר קבוע עם חברים ומשפחה, בפרט עם אנשים שגרים בגפם או חווים קשיים רגשיים. כדאי להשאר עם אצבע על הדופק ולשים לב לשינויים חריגים.
תסמינים שבדרך כלל קל יותר לזהות הם ירידה באנרגיה, כלומר תנועה איטית יותר, הסתגרות בחדר ובמיטה, חוסר רצון לעשות דברים, חוסר עניין (אפילו כלפי תחביבים), וירידה בהנאה מדברים שעושים לנו טוב. מעבר לכך, הזנחה עצמית, מצב רוח ירוד, חוסר רצון לתחזק קשרים חברתיים, עצב רב עד כדי התפרצויות בבכי או באלימות ואובדן תקווה שמופיעים פתאום עשויים להיות דגל אדום עבורנו.
פעמים רבות כשאדם מפתח דכאון, הקשר החברתי איתו קשה, מה שעשוי לגרום לנו להתרחק. אבל חשוב להשאר שם, למצוא את הדרך ליצור שפה משותפת חדשה, כדי שתוכלו להיות שם בשבילו. ריחוק רק יכול להחריף את המצב. וכמובן, אם המצב אינו כשורה, כדאי למצוא את הדרך הנכונה להפנות לטיפול. גם בתקופה הזו פסיכולוגים רבים עדיין פעילים ונותנים כיום טיפולים אונליין שיכולים לעשות עבור האנשים הללו את ההבדל.
דכאון אינו רק מצב רוח רע שחולף, ואסור לשכוח שהוא גם עלול להוביל להתנהגות אובדנית. לכן, כדי לשמור על יקירינו וקרובינו, חשוב להשאר בימים האלה עם אצבע על הדופק, ייתכן שככה נציל חיים.
