הרשת מלאה בסרטונים משעשעים של בעלי חיים שמסתכלים על עצמם במראה ומנסים להבין מי זה היצור המעניין הזה שנמצא שם בצד השני. פעוטות מתחילים לזהות את ההשתקפות שלהם במראה בתור הם עצמם כשהם בערך בני 15-18 חודשים. אך מה לגבי בעלי חיים? כדי לנסות לענות על כך, הפסיכולוג גורדון גאלופ ג’וניור לייסד בשנת 1970 את “מבחן המראה”.
הרעיון של המבחן פשוט: מציירים כתם צבעוני, כזה שלא ניתן לזהות באמצעות חושים אחרים, במקום בולט על חיה מסוימת, ומעמידים אותה מול מראה. אם אותה חיה מתנהגת כאילו היא מנסה לנקות או להוריד את אותו הכתם, היא עברה את מבחן המראה: מה שמעיד על כך שהיא זיהתה שהדמות במראה זו היא עצמה, ולפי גאלופ, הדבר מעיד על כך שיש לה תחושת “עצמיות” והיא מסוגלת לזהות את עצמה בתוך העולם.
רוב ההומונידיים, קופי האדם הגדולים, בהם השימפנזה, הבונובו והאורנג אוטן, עוברים את המבחן, בעוד שקופים ממשפחות אחרות כמו הגיבון והמקוק לא, וגם לא בעלי חיים רבים כמו כלבים, פנדות, חתולים ותמנונים. גאלופ האמין שמדובר בשינוי אבולוציוני שהיה חלק בתהליך שהפך את משפחת המינים שלנו להיות אינטיליגנטית יותר.
אולם עם השנים התגלה שישנם בעלי חיים אחרים שכן עוברים את המבחן: הראשונים שהתגלו היו הדולפינן והקטלן (אורקה), שאומנם לא יכולים להסיר מעצמם את הנקודה, אבל בהחלט שמים לב לקיומה במראה, ומבצעים תמרונים כדי להיטיב ולראות אותה, מה שמעיד על כך שהם זיהו את הקשר בין עצמם לבין הדמות במראה. כמו כן, הייתה גם עדות של פיל אסיאתי אחד שהצליח לעבור את המבחן. אלו בעלי חיים שאנחנו תופסים כאינטיליגנטיים. אבל תתפלאו לשמוע שבשנים האחרונות התגלו אפילו תוצאות מפתיעות יותר. הצטברו ראיות על כך שישנן ציפורים שעוברות את המבחן, וכמוהן גם נמלים, וממש לאחרונה התפרסם מחקר שדיווח על דג ראשון שהצליח לעבור את המבחן, מין נקאי ממשפחת השפתונים בשם Labroides dimidiatus.
כל אלה מעלים את השאלה אם המבחן באמת משקף את מה שהוא מתיימר לבחון? יש הרבה ביקורות על המבחן. קודם כל, זהו מבחן שמסתמך על חוש הראייה, בעוד שאצל בעלי חיים רבים הוא בכלל לא חוש מרכזי, ולכן אין זה מפתיע שהעיבוד שלו לא יהיה מפותח כל כך ולא נכון לשפוט את יכולת זיהוי העצמי שלהם לפי תגובה למראה. בנוסף, ממצאים מגורילות הראו שחלקן לא עוברות את המבחן (על אף שמדובר על חיה שקרובה מאוד לאדם, יותר מהאורנג אוטן, שכן עובר), ויש המסבירים זאת בכך שמבט בעיניים נחשב אצל גורילות להתנהגות אגרסיבית, ולכן אין להן את אותה ההזדמנות לתהות על קנקנה של הדמות במראה.
ממצאים מפתיעים מאוד מראים שאפילו בני אדם לא בהכרח עוברים את המבחן! היו כמה מחקרים שדיווחו שפעוטות מאפריקה, לדוגמה, מצליחים הרבה פחות טוב במבחן בהשוואה למקביליהם בעולם המערבי, עד כדי כך שלעיתים ילדים בגיל שש לא עוברים את המבחן. האם זה אומר שהם לא מזהים את עצמם במראה? לא בהכרח. במבדקי מודעות עצמית אחרים הם מראים תוצאות תקינות, וחוקרים רבים טוענים שההבדל בהתנהגות נעוץ בשוני בחינוך ובתרבות. מה שמעלה את ההשערה שישנם בעלי חיים שמזהים את הכתם במראה, אבל פשוט לא מייחסים לכך כל חשיבות, ולנו, כצופים מהצד, נראה שהם לא מזהים את עצמם.
אך עם זאת, כנראה שמושג ה”עצמי” הוא לא עניין של “יש” מול “אין”, ייתכן שיש בו הדרגתיות. הרי לבעלי חיים רבים יש איזשהי יכולת להבדיל את עצמם מהסביבה: כלבים מזהים את הריח שלהם מול ריחות של כלבים אחרים, ציפורי שיר את השירים שלהן, וחוש הפרופריוצפציה, שנפוץ בקרב חולייתנים, מאפשר לנו לדעת היכן נמצאים איברי הגוף שלנו בכל רגע נתון גם בלי שנסתכל עליהם. כל אלה נותנים מידה מסוימת של הבנת ה”עצמי”, אבל אולי יש מרחק מה בינם לבין ההסתכלות הפילוסופית על המשמעות תודעה עצמית אנושית ושל התנהגויות ויכולות שנגזרות ממנה. לכן, גם אם חיה מסוימת לא מסוגלת לזהות את עצמה במראה, אין זה בהכרח אומר שאין לה מידה מסוימת של עצמיות או יכולת להבין מי היא.
(Biosphoto)