כולנו מכירים את הנקר, הציפור המגניבה שמנקרת חורים בתוך עצים כדי לשלות מתוכם מזון, להקים בהם קן או לצורך חיזור. נקרים מנקרים בגזע עד 20 פעם בשנייה, והם בעצם דופקים את ראשם בעוצמה יותר מעשרת אלפים פעם ביום. כשזה המצב, מיד עולה השאלה כיצד מוחו של הנקר מתמודד עם כל החבטות והזעזועים הבלתי פוסקים הללו.
נזק הנגרם למוח כתוצאה מפגיעת ראש (טראומה מוחית) היא גורם מרכזי להפרעות רבות כמו אפילפסיה ושבץ. מתאגרפים, שחקני פוטבול וספורטאים בענפים הכוללים שבהם יש פגיעות ראש תכופות נוטים יותר לסבול מדמנציה. הנקר, לשם השוואה, דופק את ראשו בעץ בעוצמה החזקה יותר מפי עשרה מהתנגשות חזקה בין שני שחקני פוטבול. אם כך, כיצד לאורך שנים הוא אינו סופג פגיעה מוחית בלתי הפיכה?
מדענים רבים מאמינים שלנקר יש מערכת של בולמי זעזועים בתוך הראש, שמונעת את הפגיעה המוחית בעקבות הנקירות הרבות. בולם הזעזועים הזה יכול להיות בעצם הגולגולת של הנקר, שמכילה בתוכה מבנים ספוגיים שיכולים לבלום את המכה. בנוסף, לנקר יש לשון ארוכה במיוחד, שאותה הוא שולח דרך החורים שהוא מנקר בגזע אל פנים העץ כדי לשלות משם את מזונו. כאשר מסתכלים פנימה, רואים שהלשון הארוכה של הנקר מתלפפת סביב החלק הפנימי של הגולגולת ובכך יכולה לספק שכבת בלימת זעזועים נוספת.
ועם זאת, ייתכן כי סיפורו של הנקר הוא מורכב יותר. חוקרים מבלגיה שבחנו יותר ממאה סרטונים שבהם נראים נקרים בפעולה, דיווחו בחודש שעבר כי הבחינו בכך שראשם לא מאט ביחס למהירות המקור בזמן הפגיעה. לכן, להערכתם, לנקר אין מנגנון בלימת זעזועים המגן על מוחו. מסקנה זו עולה בקנה אחד עם הטענה שמשמיעים חוקרים אחרים ולפיה מנגנון בלימת זעזועים היה פוגע באיכות הניקור ולכן אין בו הגיון. החוקר תומאס רוברטס למשל השווה זאת ל”ניסיון להכות עם פטיש על מסמר כשבאמצע מניחים כרית”.
מתנגדי תיאוריית בולם הזעזועים מציעים גורמים אחרים שאולי מעורבים בתהליך. בניגוד לבני אדם, למשל, למוח הנקר אין יכולת כמעט לזוז בתוך הגולגולת, ולכן ייתכן שהוא נחבט פחות חזק. כמו כן, חזית הפגיעה במוח הנקר גדולה מאוד באופן יחסי, כך שייתכן שעוצמת המכה “מתפזרת” ומשפיעה פחות.בנוסף, התנועה של הנקר על ציר אחד (קדימה-אחורה) מונעת נזקים משניים הנגרמים בדרך כלל מפגיעות צד.
ואולי בכל זאת המוח של הנקר כן נפגע מהפעולה? לפני ארבע שנים התפרסם מחקר שבו החוקרים ביצעו צביעה מיוחדת של מוחם של נקרים בחיפוש אחר צבר שנקרא טאו, שנפוץ הן אצל חולי אלצהיימר, והן אצל ספורטאים הסובלים מדמנציה בעקבות פגיעות ראש רבות. הצביעה כשלה בשבעה מעשרת הנקרים ולכן אין נתונים לגביהם, אבל בשניים מהשלושה האחרים, אכן נצפה שיש להם צברי טאו במוח, ובפרט בחלק הקדמי שלו, שסופג את עיקר הפגיעה. מאחר שנמצא קשר בין צברי טאו לבין מוות תאי בדמנציה, ייתכן שזהו סימן לכך שלאורך זמן המוח של הנקר בהחלט נפגע מהזעזועים.
המחקר המדובר הוא מאוד ראשוני, הוא נערך על מדגם קטן, ועדיין לא ברור למשל מה גורם להופעה של צברי הטאו במוח הנקר. יש מי שיגידו שהמוח של הנקר קטן ואין לו צורך בתפקוד מוחי גבוה, כך שפגיעה במוח לא תהיה משמעותית עבורו כפי שהיא משמעותית עבורנו. לעומת זאת, אחרים מאמינים כי אולי צברי הטאו מעידים דווקא שכן יש לנקר מנגנונים תאיים או ביוכימיים, שאי אפשר לראות בעין בלתי מזוינת, שמסוגלים לתקן נזק מוחי. אם אכן זה המצב, ייתכן שיש בכך בשורה שעשויה לעזור לרבים.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, מייקל קניגס, שרה עטיה, ותומר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות ותכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
