ידוע כיום כי אחד האזורים המרכזיים שאחראים במוח על עיבוד הפחד הוא האמיגדלה (או בעברית “השקד”, בגלל הצורה שלו). בתגובות פחד רואים פעילות רבה באזור הזה, פגועת מוח מפורסמת חוותה פגיעה באמיגדלה, וכתוצאה מכך היא כמעט ולא הפגינה פחד בהשוואה לאנשים אחרים.
אל האמיגדלה קשור אזור מעניין אחר, זהו הקורטקס הפרה-פרונטלי. האזור הקדמי במוח שלנו, שיושב ממש מאחורי המצח. האזור הזה מפותח מאוד בבני אדם, ואולי אפשר להבין למה: יש לו בין היתר חשיבות בארגון, תכנון, ניהול אסטרטגיות וקבלת החלטות. הקורטקס הפרה פרונטלי מסוגל לדכא בפעילותו את האמיגדלה, וכשבעצם מסתכלים על הפעילות הזו, אפשר לראות אותה בתור הדרך של המוח שלנו להשתמש בהגיון כדי להגיב בצורה שקולה, ולא מתוך מניע של פחד בלתי נשלט. כך למשל אם נלך לגן החיות ונראה שם אריה, האריה כשלעצמו הוא יצור מפחיד, וייתכן שחשיפה אליו יכולה להפעיל את האמיגדלה ולגרום אצלנו תחושת פחד. עם זאת, כשאנחנו מבינים את ההקשר של המצב, ורואים שבעצם אנחנו רק בגן חיות והאריה לא רודף אחרינו או מסכן את חיינו, אנחנו בעצם מבינים שאין לנו סיבה לפחד, הקורטקס הפרה פרונטלי מדכא את האמיגדלה, וכך בעצם הבנה של העולם עוזרת לנו להגיב בהגיון, ואולי לא מתוך דחפים פנימיים, כמו שאנשים רבים אוהבים לקרוא להם.
מעניין גם לראות שבתסמונות מוח שונות הקשר בין הקורטקס הפרה פרונטלי לאמיגדלה נפגע. שני המקרים המפורסמים ביותר לכך הם הפרעה פוסט טראומטית וסכיזופרניה. ובשני המצבים אנחנו נתקלים בחולים שמפגינים פחד רב שלפעמים מתבטא בצורה מאוד חריפה, ולפחד הזה אין קשר למצב המציאותי שבו החולים נמצאים באותו הרגע, כאילו כביכול חסר להם הקול הפנימי שירגיע אותם ויאמר: “זה בסדר, המצב הזה שעולה לנו עכשיו בראש לא קורה עכשיו במציאות, אין סיבה לפחד”, וזו בין היתר אחת הסיבות שהתסמונות הללו כל כך קשות.
אבל לעיתים זה גם יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. אספר לכם סיפור אישי: אני מאוד אוהב כלבים, זו חיה נהדרת שהאינטרקציה שלה עם בני אדם היא מרגשת ומקסימה. עם זאת, פעם אחת במהלך ריצה ביער ננשכתי על ידי כלב שעברתי לידו. מאז בכל פעם שאני רץ ביער ומולי עובר אדם עם כלב, אני חש פחד. התחושה הזו היא אוטומטית, והיא מופיעה בלי שאני מסוגל לשנות אותה (הכלבים כמובן מריחים אותה מיד, מה שמגביר את האפקט). אני יודע טוב מאוד שהכלב שממולי הוא לא הכלב שנשך אותי, ואני עדיין מאוד אוהב את החיה הזו, אבל כל הידע “וההגיון” הזה פשוט לא עוזר. משהו כנראה השתנה בחיבור בין הקורטקס הפרה-פרונטלי לאמיגדלה שלי, והוא פשוט לא מאפשר לידע לחלחל ולעצור את תחושת הפחד הבלתי רצונית הזו, שמופיעה רק בסיטואציה מאוד מאוד ספציפית (בכל הקשר אחר זה לא קיים, אני עדיין מאוד אוהב לשחק עם כלבים ולפתח אינטרקציות עם כלבים חדשים).
לסיום, נאמר רק שאין סיבה לפחד מהפחד. פחד היא תכונה חשובה מאוד, שנוצרה כדי לעזור לנו להמנע מדברים שמסכנים אותנו ועלולים לפגוע בנו, ואם תחשבו על זה רגע, תבינו שהפחד הציל את חייכם הרבה מאוד פעמים, הרבה יותר מכפי שתוכלו לספור.
(נכתב בתאריך 13.4.17)
