אם טסתם טיסה ארוכה, בוודאי הזכירו לכם לקום מדי פעם ולטייל במטוס. ישיבה סטטית לאורך זמן במרחב צפוף, כמו במטוסים, עלולה לגרום להיווצרות קרישים בכלי הדם, וכשקרישים נסחפים לעבר איברים כמו המוח או הריאה – זה עלול להיות מסוכן.
אבל אם ישיבה של כמה שעות עלולה לגרום לתופעה כזו, דמיינו לעצמכם מה קורה לחיות, דובים למשל, בתרדמת החורף. חודשים רבים הם נמים ללא תזוזה והדם שלהם זורם לאט כדי לחסוך אנרגיה – האם הסיטואציה הזו לא אמורה ליצור סכנה מוגברת לקרישים? ובכן, לא. זה לא קורה. עובדה. אבל למה?
מחקר יוצא דופן בהיקפו שהתפרסם לפני כשבועיים עשוי ללמד על התשובה, ועל הדרך – מלמד אותנו דבר או שניים על הגוף שלנו, בני האדם. במחקר נאספו במשך שנתיים דגימות דם מדובים שחיים בטבע בסקנדינביה ושוהים מדי שנה בתרדמת חורף בת ארבעה-שבעה חודשים. הדגימות נאספו במהלך התרדמת ולאחר מכן שוב במהלך הקיץ. הן נלקחו למעבדה בניסיון לאתר שוני ביניהן, וחלבון אחד מעניין בשם HSP47 היה זה שעשה את ההבדל.
קרישי דם נוצרים באופן טבעי אצל כולנו. כפי שאפשר לאטום תקר בצמיג בעזרת חתיכת מסטיק, כך אנחנו בנויים באופן שמאפשר לנו לאטום חורים בכלי הדם שלנו ולמנוע איבוד דם. כשטסיות הדם מזהות פגיעה שכזו, הן יוצרות גוש מוצק של תאים שסותם אותה ומאפשר לכלי הדם להתאחות. HSP47 הוא חלבון שנמצא בטסיות הדם ומעורב בתהליך יצירת קרישים. חוסר בו מפחית את הסיכוי להיווצרות קרישי דם, וזה בדיוק מה שקורה אצל דובים בתרדמת חורף. במחקר נמצא כי בעוד שבקיץ ה-HSP47 נוכח בדם של הדובים כרגיל, בזמן תרדמת החורף אין לו זכר. במילים אחרות: גופו של הדוב מזהה את המצב החדש ומפחית את מעורבות החלבון כדי שלא יווצרו קרישי דם שיסכנו את חייו.
התופעה הזו קיימת לא רק אצל דובים, אלא גם בבני אדם. כשאנשים יושבים ללא תנועה לפרק זמן מוגבל, כמו בטיסה, הם נמצאים בסיכון גבוה להיווצרות קרישים. אם כך, מדוע אצל אנשים שחיים את כל חייהם בישיבה או בשכיבה אנחנו לא שומעים על היווצרות קרישי דם? החוקרים בדקו אוכלוסיה כזו – אנשים משותקים המרותקים לכסא גלגלים בעקבות פגיעה בעמוד השדרה – ומצאו כי אצלם, כמו אצל הדובים, ה-HSP47 פעיל בחסר. לכן, הסיכוי של אנשים כאלה לפתח קרישי דם קטן יותר למרות שהם יושבים ללא תנועה באופן קבוע.
בשלב האחרון החליטו החוקרים לבצע ניסוי נוסף ושאפתני במיוחד: הם גייסו 12 בני אדם בריאים ולקחו אותם למרכז החלל בגרמניה (בשיתוף עם נאס”א) והשכיבו אותם על מיטה למשך כמעט חודש שלם. הנבדקים נדרשו לא לקום, לא להרים את הראש מהמיטה, ולבצע את כל פעולות היום-יום שלהם בשכיבה מוחלטת. כעבור 27 ימים נמצא כי רמת ה-HSP47 בטסיות הדם ירדה באופן דרמטי.
המסקנה מהניסוי היא מרתקת: כשהגוף שלנו מזהה שאנחנו עוברים למצב סטטי לפרק זמן ארוך מאוד, הוא יודע שנוצרת סכנה להופעת קרישי דם ולכן מבצע שינויים כדי לדאוג שזה לא יקרה, כמו להוריד את רמת ה- HSP47 בדם. וזו הסיבה שבגללה דובים בתרדמת חורף ובני אדם משותקים לא נמצאים בסיכון לפתח קרישי דם כמו אנשים שטסים מעבר לאוקיינוס.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, שרה עטיה ושריתי סקויאר, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות כמו תכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
