קדחת דנגי וקדחת זיקה הן שתי מחלות שכל מי שמטייל באזורים אקזוטיים מכיר היטב. שני הנגיפים שגורמים להן הם “קרובי משפחה”. אלא שבניגוד לקורונה ולמחלות ויראליות אחרות, לנגיפי דנגי וזיקה קשה הרבה יותר לדלג מאדם לאדם. למעשה, הדרך היחידה שלהם להגיע לקורבנות חדשים ולהפיץ את עצמם הלאה היא באמצעות יתושים מסוג אדס (שאחד מהם הוא הטיגריס האסייתי המפורסם). יתושים אלה מוצצים את הנגיף יחד עם הדם של אדם אחד ומעבירים אותו לאדם אחר בעת שהם עוקצים אותו.
התלות ביתוש יכולה להיות מייאשת עבור הנגיף. האחרון דומה לטרמפיסט העומד בצד הכביש, מרים יד ומחכה שמישהו יואיל בטובו לעצור לו. אם רק היתה לו דרך למשוך נהגים אליו…
ובכן, מחקר חדש מראה שדרך כזו בהחלט קיימת וזה בדיוק מה שהנגיפים עושים. קבוצת חוקרים סינים הזרימו אוויר שנשב סביב עכברים שחלו בדנגי או זיקה לתוך כלוב אחד, ואוויר שנשב סביב עכברים בריאים לכלוב אחר, ואז הכניסו את היתושים לתמונה. המטרה היתה לאלץ את היתושים לבחור, והם אכן לא התבלבלו: הם העדיפו באופן משמעותי את הכלוב של העכברים החולים. אותה תוצאה חזרה על עצמה גם כשלקחו דגימות זיעה מבתי שחי של בני אדם חולים ובריאים. היתושים הלכו על החולים.
ליתושים יש חוש ריח מפותח מאוד והוא זה שעוזר להם לזהות נשאי דנגי וזיקה. אך מה בעצם מושך אותם כל-כך? החוקרים הראו שחומר בשם אצטופנון מופרש סביב נשאים בריכוז גבוה פי עשרה מאשר סביב אנשים בריאים. עבורנו, אצטופנון הוא חומר חסר ריח, אבל היתושים יכולים להריח אותו, וגרוע מכך – הם גם מאוד אוהבים אותו. כך, הם מוצאים את עצמם עוקצים יותר נשאי זיקה ודנגי.
כיצד הנגיפים גורמים לכל זה לקרות? ובכן, את האצטופנון מפרישים חיידקים שנמצאים על העור שלנו, אלא שבאופן טבעי, תאי העור שלנו מייצרים חלבון אנטי-בקטריאלי שהורג אותם. נגיפי דנגי וזיקה מדכאים את ייצור החלבון הזה ובכך מאפשרים לחיידקים להתרבות על העור ולהפריש כמות גדולה של אצטופנון. היתושים נמשכים בתורם אל החומר, עוקצים וחוזר חלילה.
אז האם אפשר לטפל בתופעה? החוקרים סבורים שכן. הם הראו כי כאשר ניתנה לעכברים תרופה שמגבירה את ייצור החלבון האנטי-בקטריאלי, היתושים כבר לא נמשכו אליהם כמו קודם. לתגלית הזו יש חשיבות גדולה בראש ובראשונה עבור חולים בקדחת דנגי. לחולים אלה מומלץ מאוד להמנע ככל הניתן מחשיפה לנגיף בשנית. חשיפה שנייה, לאחר שהגוף כבר מכיר את הנגיף, עלולה לגרום לתגובה קשה של מערכת החיסון וזו אף עלולה לסכן חיים.
המחקר הנוכחי מלמד כי מי שנחשפו לדנגי ולזיקה נמצאים בסיכון גבוה הרבה יותר להיעקץ שוב בהשוואה לאדם בריא (גם על ידי יתושי טיגריס אסיאתי שלא נושאים את הנגיף). מסקנות המחקר עשויות לפתוח צוהר לתרופות חדשות המקטינות מאוד את הסיכוי שנעקצי דנגי ונעקצי זיקה – ייעקצו שוב. החוקרים מסרו כי הם בוחנים כעת אם התרופה שעזרה לעכברים יעילה גם בבני אדם, וכולנו תקווה לראות אותם מצליחים.
אני רוצה להודות לתומכי הפטריאון של הבלוג, ובראשם למתן רינג, עינבל רמות, מייקל קניגס, שרה עטיה, ותומר כהן, התומכים המובילים. אם התוכן עניין אתכם, אני מזמין אתכם להפוך גם לתומכים, לעזור ל”סיור מוחות” לצמוח ולקבל מגוון רחב של הטבות ותכנים בלעדיים, יכולת להשפיע על הנושאים וצפייה בפוסטים לפני כולם. פרטים נוספים כאן
בתמונה: יתושת טיגריס אסיאתי, שעשויה לשאת את נגיפי הדנגי והזיקה (התמונה מתוך ויקיפדיה)