ההתערבות על התודעה יושבה, אבל הקרב האמיתי רק התחיל

כולנו מרגישים מתי אנחנו מודעים למשהו, ומתי תהליכים מסוימים מתרחשים באופן לא מודע. למשל אם אשאל אתכם מה תאריך הלידה של אימא שלכם, אתם תפשפשו באופן מודע בזכרון ותשלפו מתוכו את המידע, אבל אם אציב מולכם אופניים ואבקש מכם לרכוב עליהם, אתם תעלו עליהם ותתחילו לדווש באופן אוטומטי. גם המידע על “איך לרכוב על אופניים” שמור אצלכם בזכרון, אבל הגישה אליו היא לא מודעת.

למרות שאנחנו מרגישים את ההבדל בין חוויה מודעת ללא מודעת, עדיין קשה לנו מאוד לענות על השאלה “מהי תודעה?”. קשה להסביר את החוויה הזו במילים. צופה מהצד גם מאוד יתקשה להבחין אם מישהו מבצע פעולה במודעות או שלא. זו אחת הסיבות שקשה כל כך לחקור את התחום הזה.

ובכלל, אי אפשר שלא לתהות לעצמנו למה בכלל יש לנו תודעה? הרי אפשר בהחלט לדמיין את כל תהליכי קבלת ההחלטות, אפילו המורכבים ביותר, ככאלה שיכולים להתרחש גם בלי שנהיה מודעים אליהם, במנגנון פשוט של “קלט-עיבוד-פלט” (יש מי שיגידו “כמו מחשבים”). אז מה בעצם הערך המוסף של התודעה? מה היתרון האבולוציוני שלה שאפשר לה להתפתח ולהשתמר במוחות שלנו? למה העולם הפנימי והחוויה הסובייקטיבית שלנו כל כך חשובים?

את השאלה שלעיל שאל את עצמו הפילוסוף האוסטרלי דיוויד צ’למרס. הוא אף הגדיר אותה בתור “הבעייה הקשה של התודעה“, בניגוד ל”בעיות קלות” שמנסות להבין כיצד המוח מעבד מידע, קולט את העולם, מפעיל את הזכרון או מקבל החלטות. בעיות שהן אמנם לא פשוטות, אבל למדע יש יכולת להבין אותן. צ’למרס מצהיר שכל הבעיות האלה כבודן במקומן מונח, אך קשה הרבה יותר להראות כיצד כל זה קשור לתודעה שלנו, ולמה יש לה תפקיד חשוב בתהליך שמניע אותנו קדימה.

זה לא אומר שאין מדענים שמנסים להבין תודעה באמצעות ניסויים. חוקרים רבים מאמינים שהתודעה היא בעצם מנגנון במוח (אולי כפי שהזכרון והקשב הם מנגנונים מוחיים). מדענים מכובדים מאוד, בראשם החוקר הגרמני כריסטוף קוך, וכן פרנסיס קריק (כן כן, ההוא מהדנ”א, בשנים האחרונות לפני מותו הוא עבר לחקור את התודעה), השקיעו ומשקיעים את מרצם כדי להגיע לפרצות דרך בתחום.

אי שם בשנת 1998 התקיים כנס מדעי שעסק סביב הנסיון להבין מה הבסיס המוחי של תודעה, כיצד היא מתבטאת במוח ומה מתרחש שם שיוצר את התהליך כולו. במסגרת הכנס התגלע ויכוח בנושא בין צ’אלמרס לקוך. צ’אלמרס, בעומדו מאחורי ניסוח “הבעיה הקשה”, לא האמין שהבסיס המוחי של תודעה יובן במהרה. אבל קוך, המדען שמבצע ניסויים, האמין שגם אם לא נבין בדיוק איך המוח מייצר תודעה, נוכל בשנים הבאות בהחלט לזהות קורולציות, כלומר להבין אילו אזורים, או צברי תאים, מעורבים בתהליך הזה של ייצור התודעה. הויכוח הפך במהרה להתערבות. אם תוך רבע יובל אנחנו לא נזהה קבוצת תאים, או אזור מסוים במוח שיהיה אפשר להגדיר בצורה פשוטה, שיהיה מעורב בתהליך התודעה במוח, ושיהיה מוסכם על הקהילה המדעית, קוך הבטיח להביא לצ’אלמרס ארגז בקבוקי יין.

25 השנים הגיעו לקיצן בחודש שעבר. ונכון להיום אנחנו עדיין לא יודעים היכן נמצא “אזור התודעה” במוח. וכך, על הבמה בכנס שנערך בחודש שעבר, העניק קוך לצ’אלמרס את הארגז המדובר. עם זאת, קוך נשאר איתן בעמדתו כי זיהוי המנגנון הקשור לתודעה במוח הוא דבר בר השגה. הטכנולוגיה העומדת בפנינו היום היא מדהימה, יש לנו יכולת לבצע מניפולציות גנטיות מדהימות, להפעיל ולכבות תאים במוח בזמן שהחיות מתנהגות, ולהשפיע אפילו על תאים במוחות של בני אדם. כל אלה, גרמו לשניים להתערב שוב, גם הפעם לפרק זמן של 25 שנים. בסוף התקופה צ’אלמרס יהיה בן 82, ואילו קוך בן 92. האם הפעם סוף סוף נדע כיצד התודעה מתבטאת במוח?

חשוב לציין שלא נותרנו באפילה מוחלטת מאז ועד היום בכל הנוגע לתודעה. מחקרים מרשימים בארץ ובעולם סיפקו לנו פיסות חשובות לפאזל, ותיאוריות מובילות פותחו כדי לנסות ולהסביר תודעה. לאחרונה קבוצה של 12 מעבדות ברחבי העולם, בהם פרופ’ ליעד מודריק מאונ’ תל אביב, תכננו ניסוי (או כפי שרבים קוראים לו: “תחרות”) שנועד ליישב בין שתי תיאוריות מובילות בתחום ולבחון מי מהן קרובה יותר למציאות. בתזמון מושלם, באותו הכנס שבו יושבה ההתערבות בין קוך לצ’אלמרס, הציגו מודריק ועמיתיה את התוצאות הראשונות של הניסוי. כך שגם אם לא נבין עד הסוף כיצד תודעה נוצרת במוח, אנחנו מקווים שהמחקר שממשיך להתקדם ינפיק פירות שיראו לנו את הדרך.