לפני שעה קלה הודיעו משטוקהולם על הזוכים בפרס נובל לפיסיולוגיה ורפואה. והשנה זכו שלושה מדענים שחקרו תחום מרתק ומדהים שמשפיע על חיינו באופן יומיומי: השעון הביולוגי.
ג’פרי הול, מייקל רוסבאש ומייקל יאנג היו הראשונים שאפיינו את הגנים שקשורים לשעון, ובראש ובראשונה חלבון מרכזי אחד שמיוצר בעיקר במהלך הלילה, ועובר פירוק במהלך היום. החלבון מבצע בקרה שלילית על הייצור שלו ומפחית אותו. כשהוא מפורק גם הבקרה מוסרת והוא יכול להיות מיוצר שוב. כך בעצם ישנו מחזור פנימי שלם, ובזכות זה, השעון שלנו מסוגל לעבוד (עם סטיות מסוימות) גם בלי שנדע אם בחוץ יש יום או לילה.
המנגנון הזה מגניב בעיקר כי הוא קיים כמעט בכל עולם החי, מצמחים ועד לקופים. אצלנו החלבונים הללו מבוטאים באזור ההיפותלמוס שבמוח. כך השעון הביולוגי שלנו יכול לשלוט על לא מעט התנהגויות שקשורות לגוף כמו אכילה ושינה. באמצעות השעון הביולוגי המוח מבין ומחשב מתי צריכה להיות השעה לישון או לאכול, ושולח אותות של רעב או עייפות לגוף. יש לציין שהאזור במוח בו מתבצע חישוב השעון הביולוגי מקבל קלט ישר מהעיניים. כך שגם אנשים שנפגע להם אזור הראייה במוח, והם בעצם עיוורים ולא רואים כלום, מסוגלים לדעת מתי יש יום ומתי לילה.
בבני אדם פגיעה באותם חלבונים שקשורים למערכת השעון הביולוגי יכולה להיות מסוכנת ולגרום לדיכאון, להפרעה ביפולארית (“מאניה דיפרסיה”), להפרעות שינה ועוד. לעומת זאת, ישנם בעלי חיים שאצלם מערכת השעון הביולוגי עובדת בצורה אחרת לגמרי, כמעט אקראית, בהשוואה אלינו. דוגמה כזו היא איילי הצפון, שחיים באזורים שבהם יום יכול להמשך גם חודשיים, ובעצם חישוב היום והלילה אצלם צריך לעבוד אחרת מאשר אצלנו. עבדכם הנאמן מנסה באחד ממחקריו להראות שהדבר קרה גם אצל ממותות.
כיף לראות שגם השנה תחום שקשור למוח זוכה להערכה כל כך גדולה, ואין בכלל ספק, הול, רוסבאש ויאנג ראויים לפרס הנובל הזה.
מייקל רוסבאש (קרדיט: Bengt Nyman)