האם האדם ביית את עצמו?

מיני האדם הראשונים התפתחו לפני מליוני שנים, ומהם נולדו עם הזמן מינים חדשים יותר ויותר, עד שהופיע האדם המודרני. ככל שנמשכה האבולוציה של האדם, המוח שלו הלך ונעשה גדול יותר ויותר. למעשה הוא שילש את נפחו, הגיע למימדים עצומים, ואפשר לבני האדם, כנראה, לפתח ולשפר יכולות רבות. אלא שכאשר מסתכלים על שלדים מעשרות אלפי השנים האחרונות רואים תופעה מעניינת: לאחר מליוני שנים שבהן המוח גדל, בתקופה האחרונה המוח שלנו דווקא קטן קצת! המדע מנסה להבין כיצד זה קרה…

אחד המקומות בו ניתן לראות בעולם החי הקטנה של גודל המוח הוא בחיות מבויתות. חיות שונות בויתו על ידי האדם לצרכים שונים, אולם בכולן ניתן לראות מספר תכונות משותפות, והבולטת מכולן היא הירידה באגרסיביות. כאשר משווים פרי בר לפרים מבויתים, סוסי בר לסוסים מבויתים, כלבי בר לכלבים מבויתים ועוד, ניתן לראות כי החיות המבויתות תוקפניות הרבה פחות. הן גם מראות פחות תגובות לחץ ופחות פחד, ואף מאופיינות בשורה של שינויים במבנה הגוף שלהן, כגון שיניים קטנות יותר, פיגמנטים בהירים יותר בעור, וכפי שציינתי, גם ירידה בגודל המוח. כאשר מסתכלים על שינויים אנטומיים שחלו בעשרות אלפי השנים האחרונות בבני האדם המודרניים, מוצאים פחות או יותר את אותם השינויים, מה שהוביל ליצירתה של תיאוריה חדשה: “תיאורית הביות העצמי של האדם”.

אז מה גרם לאדם לביית את עצמו? זו שאלה נהדרת. יש לזכור שבני אדם בתקופה זו חיו בחבורות, וניהלו חיים חברתיים, ובחיים שכאלה, אגרסיביות יתר עלולה להיות בעייתית. הסתכלות על חברות של ציידים לקטים בני זמננו (שקיימות למשל באפריקה או בניו גינאה), מגלה דבר מדהים, בכל החברות הללו בכל העולם, כאשר אחד הפרטים מפגין אגרסיביות יתר (למשל, הורג כמה מבני השבט), בני החבורה מתייעצים בינם ובין עצמם ומחליטים להעניש אותו ולהוציא אותו מחוץ למסגרת החברתית (למשל, על ידי הגליה). למעשה, אפשר לומר כי התפתחותה של החברתיות וביחד איתה התפתחות השפה, אפשרה לבני האדם להתחיל לפעול כנגד פרטים אגרסיבים יתר על המידה, ובכך להקטין את שיעור המוות והאלימות בתוך החבורה, ולהפוך אותה למשגשגת יותר.

כך, על פי התיאוריה הזו, הפכו בני האדם להיות פחות ופחות אגרסיבים. וכאשר אגרסיביות תופסת חלק פחות מרכזי משגרת החיים, לא צריך להשקיע כל כך הרבה משאבים כדי לפתח עוצמה, או לשמור על הבטחון האישי. מהסיבה הזו קטנו איברים שונים בגוף, ובכללם אחד מרכזי מאוד שדורש המון אנרגיה: המוח.

אך באופן מעניין, התיאוריה הזו קשורה גם לימנו אנו, או יותר נכון, לאחת התסמונות המרתקות הקיימות כיום: תסמונת וויליאמס.
תסמונת וויליאמס היא תסמונת גנטית נדירה שנגרמת בגלל מחסור ב-28 גנים ספציפיים. הלוקים בתסמונת זו מתאפיינים הן בסימפטומים מוחיים (קשיי למידה, מנת משכל נמוכה) ולא מוחיים (מבנה פנים ייחודי, גובה נמוך). אך התסמונת הזו מעניינת מאוד בשל תופעה מדהימה אחת: היכולת החברתית של הלוקים בתסמונת זו. על אף כל התסמינים שציינתי קודם, לוקי וויליאמס מאופינים ביכולת חברתית יוצאת מגדר הרגיל, מפגינים עניין רב בבני אדם ואמפתיה גבוהה. יתרה מזאת, יש להם יכולת שפתית עשירה ומיוחדת, בפרט ביחס למנת המשכל הנמוכה יחסית המאפיינת את התסמונת הזו.

בעצם, באופן מעניין מאוד, אצל הלוקים בתסמונת וויליאמס מתבטאים בצורה קיצונית שורה ארוכה מתסמיני הביות העצמי: החל מהשינויים בצורת הפנים ועד להקטנה של גודל המוח. כאשר משלבים זאת עם היכולות החברתיות והשפה העשירה שלהם, ייתכן שניתן לומר שתסמונת וויליאמס היא בעצם ביטוי שונה או קיצוני יותר של הביות העצמי שהאדם עבר.
מנגד, אפשר להסתכל על הכיוון ההפוך, ולשאול האם קרה שינוי כלשהו באותם 28 הגנים של תסמונת וויליאמס לאורך האבולוציה של האדם, והאם ניתן לקשור את השינויים הללו לתהליך הביות העצמי שהאדם המודרני עבר, על פי התיאוריה, בעשרות אלפי השנים האחרונות, ייתכן שנוכל להגיד על כך דברים מעניינים חדשים בקרוב, אך נצטרך לחכות מה מחקרים שנעשים בימים אלה יביאו איתם.

אנשים עם תסמונת וויליאמס. מקור:

E. A. Nikitina, A. V. Medvedeva, G. A. Zakharov, and E. V. Savvateeva-Popova, 2014 Park-media Ltd